בית המלך (בוים) פג

דמותר לחבל בעצמו ורק מדרבנן אסור יש לומר דמשמע להגמרא דמלשון הברייתא דמדמה הרעה להטבה לגמרי דהיינו כמו דהטבה הוא רשות גמור אפילו מדרבנן ה"נ הרעה הוי רשות גמור אפילו מדרבנן וא"כ משמע מהברייתא דאפי' מדרבנן מותר לאדם לחבל בעצמו ושפיר פריך ולזה משני שמואל באומר אשב בתענית ואתיא הברייתא כר' אלעזר דאמר בתענית דף י"א היושב בתענית נקרא קדוש. וא"כ מיושב דברי רבינו בהלכות שבועות דכיון שאיסור לחבל בעצמו הוא רק מדרבנן שפיר חל עליו איסור שבועה דהא שבועה חל על איסור דרבנן עכ"ד הלחם משנה

ועפ"י דבריו אשכחנא פירוקא למה שראיתי להגאון מפלאצק ז"ל בשו"ת מהרא"ל או"ח סימן ה' שהקשה ע"ד רבינו בהלכות מלכים פ"ו הלכה י' שמבואר מדבריו דסובר דרק בקוצץ אילנות דרך השחתה הוא איסור דאורייתא וחייב מלקות אבל במשחית שאר דברים כגון מאכל הראוי לאכילה לא הוי רק איסור דרבנן. והקשה ע"ז מהא דפריך התם בב"ק מאן תנא דס"ל דאין אדם רשאי לחבל בעצמו ובעי למימר דהאי תנא הוא דאמר ר' אלעזר המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וא"כ משמע דלהך מ"ד לא חלה השבועה לחבל בעצמו דהא הך תנא דס"ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו לא ס"ל כהברייתא דסובר דהנשבע לחבל בעצמו שבועה חלה עליו. וא"כ אי ס"ד דאיסור בל תשחית הוא רק מדרבנן אמאי לא חלה עליו שבועה הא לא גרע מחצי שיעור דקיי"ל ביו"ד סי' רל"ט דשבועה חלה עליו אע"ג דהוא אסור מה"ת. וע"כ מבואר מזה דבל תשחית בשאר דברים הוא ג"כ מדאורייתא עכ"ד והנה מה שהביא הגירסא דהגמ' המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום ב"ת. הנה רבינו בודאי דאינו גורס לוקה רק עובר משום ב"ת וכמו גירסת התוס' בד"ה עובר וע"ש במסוהש"ם שכ' דגירסת התוס' הוא הנכון

וגוף קושיותו ג"כ לא קשה מידי עפי"ד הלח"מ הנ"ל. דאין הפירוש בגמ' בהא דקאמר אלא תנאי הוא דאיכא למ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו. ואיכא מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו דלמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו יהי' הנשבע לחבל בעצמו מיקרי נשבע לבטל את המצוה. דזה אינו דגם למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו. הנשבע לחבל בעצמו חייל השבועה משום דאיסורו אינו אלא מדרבנן ורק דכיון דמן הברייתא דמדמי הרעה להטבה משמע דאפי' מדרבנן מותר. ובמתניתין קתני החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי מבואר דאסור מדרבנן. לכך קאמר דתנאי הוא וע"ז שפיר קאמר הגמ' דהך מ"ד דס"ל אין אדם רשאי לחבל בעצמו ס"ל דהוא מחמת איסור דבל תשחית דהוא מדרבנן וא"ש ודו"ק. שו"ר בביאור הרדב"ז על הרמב"ם פ"ו מהל' מלכים הלכה ח' שהביא גירסת הגמ' דבב"ק הנ"ל לוקה משום בל תשחית ומפרש לדעת רבינו דלוקה מכות מרדות מדרבנן ע"ש בהלכה י' שכתב כן ואכמ"ל בזה

ועיין בתוס' בב"מ דף ל"ג רע"ב ד"ה מדברי שניהם שהקשו דאי נימא דצער בע"ח דאורייתא אמאי עוקרין על מלכים ולא מדרכי האמורי. ותירצו משום דכבוד מלך ונשיא עדיף כמו בל תשחית דנדחה מפני כבודן דאונקלוס שרף על ר"ג שבעים מנה צורי ע"ש. וצ"ע מאי ראי' הביאו מאיסור בל תשחית דהוא רק מדרבנן בשאר כלים ולכך שפיר במקום כבוד מלכים לא אסרו. אבל אי נימא דצער בע"ח דאורייתא מנ"ל דכבוד מלך ונשיא עדיף טפי ואפשר לומר דהתוס' ס"ל כדעת הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצוה תקכ"ט דס"ל דבאמת עיקר איסור דאורייתא הוא על אילנות טובות. אבל גם על שאר דברים איכא איסור תורה אלא שאין לוקין עליהם. משום שאין מפורשים בתורה. וע"ש במנחת חינוך שכתב דגם בדעת הרמב"ם נוכל לפרש כן דס"ל כשיטת הרא"ה ז"ל וא"כ יש לומר שגם דעת התוס' הוא כן דאיכא איסור בל תשחית בשאר דברים מה"ת ושפיר הוכיחו מזה לאיסור צעב"ח דגם צעב"ח הותר משום כבוד מלך ונשיא. אלא דיש להעיר לדעת הרמב"ם שם בהלכות מלכים דאיסור בל תשחית ליכא רק היכא דהוא דרך השחתה. אבל היכא דלא הוי דרך השחתה כגון שהוא לאיזה צורך לא שייך איסור ב"ת א"כ מאי ראי' הביאו מזה לאיסור צעב"ח אך גם זה לא קשה מידי דהא מבואר בשו"ע הרב מהרש"ז ז"ל הלכות צעב"ח סעיף ד' דהיכא שיש תועלת לאדם בהריגתן כגון שצריך לרפואה או לשאר דברים ליכא איסור צעב"ח. וכ"כ בספר חסידים סימן תרס"ז דהיכא דצריך לעור מותר לשחוט שהרי רבי חייא הי' שוחט עוף בשביל דם לפשתנו עכ"ד והוא מגמ' חולין דף פ"ה ע"ב ואכמ"ל

ובגוף קושיות הלח"מ על רבינו בפ"ה מהלכות שבועות עלה בדעתי ליישב דהנה לכאורה יש להבין לדעת הלח"מ דאיסור תענית ומחבל עצמו הוא רק מדרבנן דגזרו על כל צער שיש לאדם. א"כ מעיקרא דמשני רבא לא קשיא כאן בחבלה כאן בבושת דאע"ג דאסור לאדם לחבל בעצמו מ"מ מותר לאדם לבייש עצמו אמאי לא יהא ג"כ איסור דרבנן לבייש עצמו דהוא ג"כ צער כמו תענית. לכן נראה דזה ודאי דמעיקרא דמשני רבא כאן בחבלה כאן בבושת הי' סובר דאיסור חבלה הוא מדאורייתא או מטעם בל תשחית או מטעם דנפק"ל מקרא אך את דמכם מיד נפשותיכם וכדרבי אלעזר לקמן. ולכך שפיר מוקי מתני' דקתני אדם אסור לחבל עצמו בחבלה וברייתא דקתני אדם רשאי לחבל עצמו מיירי בבושת דמותר לאדם לבייש את עצמו והיינו דאפי' איסור דרבנן ליכא בבושת דלא ס"ל שיהי' איסור דרבנן לצער עצמו חוץ מחובל עצמו דהוא איסור תורה גמור דנפק"ל מקראי הנ"ל

וא"כ א"ש כמין חומר המקשן דפריך ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור תלמוד לומר להרע