בית המלך (בוים) פב

דאסור רק הקב"ה אמר להם הוראת שעה עכ"ד וע"ש שפלפל בזה אך אי נימא דגם על ג"ע אסור לשמוע להנביא וא"כ הא בועל ארמית קיי"ל דקנאין פוגעין בו והוי כעריות דאמרי' בהו יהרג ואי"ע ועבמשל"מ לעיל פ"ה בשם הרא"ם א"כ שפיר אמר להו דשאל לחמו"ע ואמרו דאסור היינו אפי' בנביא ולפי שעה. שוב אחז"ר מצאתי בס' כלי חמדה להגאון מאסטרוב ז"ל פ' ויגש אות ג' שהביא בשם הגאון רבינו יונתן ז"ל בסוף ספרו לוחות העדות שכתב בפירוש דה"ה גילוי עריות אסור לשמוע להנביא אפי' לפי שעה והוא ז"ל כ' דגם מד' הגור ארי' עה"ת פ' ויגש מוכח כן ואח"ז הביא מד' רמב"ן עה"ת פ' ראה להיפך דשומעין לו ע"ש והנה מ"ש לה"ר להרמב"ן מפסחים דף פ"ז גבי הושע דמבואר דגם בעריות מתיר לפי שעה. אך לפי דברינו שכתבתי לחלק בין היכא שהנביא אמר לנו בשם הקב"ה. ובין היכא שהנביא שומע מהקב"ה לעשות לעצמו דהוא מותר ורק אנחנו אסורין לשמוע אליו אתי שפיר מאד דשם בהושע אמר לו הקב"ה ליקח האשת זנונים לעצמו ושפיר מותר. ומש"כ שם הכלי חמדה ליישב דהתם לא הי' רק איסור סוטה דהוא איסור לאו והמהר"ל והגר"י ז"ל הנ"ל דס"ל דאסור לשמוע אליו מיירי בעריות גמורות דהוא איסור כרת. לפע"ד זה אינו דהא לענין יהרג ואל יעבור לא מחלקים בין לאו לכרת ואפילו בערוה דרבנן ס"ל להפוסקים דאמרינן יהרג ואל יעבור ודו"ק. ועיין בסנהדרי קטנה בדף קי"ג דבר חדש דגם באיסור מחיקת השם אמרינן יהרג ואל יעבור ע"ש טעמו ונימוקו ויש להביא ראי' לדבריו מהך דסנהדרין דף צ' דמשני ונתצתם וצ"ע ואכמ"ל

פרק עשירי הלכה ה'. ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה

עיין בהקובץ בשם הסמ"ג וביו"ד סימן רמ"ז סעיף ד' בהג"ה בשם הב"י ועיין בדרישה שם ובביאור הרדב"ז על הרמב"ם פ"ז מהלכות מתנות עניים הלכה י' ועיין ביד שאול יו"ד סי' רמ"ז ועשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' ג' מ"ש על הרמ"א. ובברכי יוסף סי' רמ"ט. ועיין לקמן בפרק א' מהלכות תלמוד תורה הלכה א' בחידושינו. וע' קרית ספר כאן מ"ש דמכאן ראי' דאין סומכין על הנס ויש להאריך בזה ואכ"מ: הלכות דעות

פרק שלישי הלכה א'. שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה וכו'. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זה נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ושבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל זה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית

עיין בלחם משנה שהקשה על דברי רבינו בפ"ה מהלכות שבועות שכתב דנשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו והקשה מסוגיא דבב"ק דף צ"א ע"ב, דפריך התם ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול נשבע להרע בעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע בעצמו ולא הרע. ומשני אמר שמואל באשב בתענית ופריך דכוותה גבי הרעת אחרים להושיבם בתענית וכו'. והתניא איזהו הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו. ומשני אלא תנאי הוא דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא למ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו ע"ש. וא"כ מבואר דלמ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו דהנשבע לחבל בעצמו יהי' פטור משום דהוי נשבע לבטל את המצוה וא"כ רבינו דס"ל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו קשה אמאי קאמר דהנשבע לחבל בעצמו חייב הא הוי נשבע לבטל את המצוה וכתב ליישב בתירוץ השני דבאמת רבינו ס"ל דאע"ג דילפינן מהך דרבי אלעזר הקפר דאין אדם, רשאי לחבל בעצמו מ"מ הוי רק איסור דרבנן דהא קרא דמייתי ר"א הקפר מוכפר עליו מאשר חטא על הנפש לא מיירי רק בנזיר טמא ולא בנזיר טהור ובודאי דאיסור נזיר טהור הוא רק מדרבנן. והא דפריך מברייתא דתניא יכול נשבע להרע, ולא הרע שיהא פטור ת"ל להרע או להיטיב וכו' אביא נשבע להרע ולא הרע דמוכח מזה דאדם רשאי לחבל בעצמו אע"ג דהברייתא אקרא קאי. ומן התורה הא אמרינן