בית המלך (בוים) פ

אפ"ה אסור לשמוע אל הנביא. הרי מבואר דאפילו מצות שנאמרו מפי מרע"ה ולא אמרן הקב"ה בעצמו ג"כ אסור לשמוע אל הנביא וצ"ע

ודע דראיתי בספר דבש לפי שם אות ט' שכתב וז"ל נביא אם אמר לעבור מצוה לשעה שומעין לו. ונסתפק מורינו הרב כמהר"א נחום אם הנביא אמר לעבור על מצות הרבה לשעה אם שומעין לו. ופשיט לה מדברי הרמב"ם דנראה מדבריו דאפילו אם אמר לעבור על מצות הרבה לשעה שומעין לו עכ"ד. ויש להביא ראי' מפר דגדעון שהותרו כמה דברים באותה לילה כמ"ש רז"ל ויש לדחות. ואפשר לומר דזה רמז הכתוב עת לעשות לה'. עת ר"ל אם לשעה לעשות לה' לשם שמים אז מבטלין כמה מצות ע"פ נביא וז"ש הפרו תורתיך עכ"ד מהרחיד"א ז"ל. והנה מ"ש דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' אם אמר לעבור על מצות הרבה לשעה שומעין לו. כן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לפירוש המשניות ע"ש היטב

ועיקר ראייתו שהביא מפר דגדעון שהותרו כמה איסורין באמת אין ראי' דהא התם ליכא כמה איסורין דהא התם שחטה בלילה וא"כ שוב ליכא איסור שחוטי חוץ דהא בלילה אינו ראוי לפנים וכל שאינו ראוי לפנים ליכא איסור שחוטי חוץ וממילא גם איסור זרות ואיסור כלי שרת ליכא כיון דלא הוי עבודה בפנים וכשרה שפיר לא בעינן כלי שרת דהא אפילו בבמה ובזמן שהבמות מותרות ג"כ קיי"ל דלא בעינן כ"ש וכהונה. וכלי אשירה ועצי אשרה כבר כתבנו דליכא איסור משום דקיי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וגם איסור מוקצה ונעבד לא שייך בזה דהא בלא"ה אינו ראוי לגבוה בפנים ורק משום דגזרת הכתוב הי' אצל גדעון להתיר לו להקריב הקרבן בלילה ובחוץ וזה הוא חידוש. וממילא בודאי לא באה ע"ז האיסור דמן הבקר להוציא את הנעבד או איסור דממשקה ישראל מן המותר לישראל עיין בתוס' תמורה דף כ"ח ע"א ד"ה טול אתה וכו' ע"ש ושפיר לא שייך בזה שום איסור רק הפסול דלילה וגם איסור ליכא משום הקרבה בלילה כיון דהקרבה הי' בחוץ. וגם משום איסור מאבד קדשים לא שייך בזה כיון דהקרבן הי' כשר מצד חידוש דין דגלי התורה. ורק דרך אגדה קאמר הגמ' הכי דהתירו שמונה דברים והיינו דכל אחד ואחד לחודי' הוי חיוב אם ליכא גבי' שאר איסורים אבל כל הנך ביחד שפיר ליכא חיוב רק דאינו כשר בכה"ג להקרבה דמ"מ איסור משום כל הני איכא ולכך בא החידוש דין והתירו להקרבה. וא"כ אין ראיה לספיקת הרב מהר"א נחום ז"ל דבהרבה מצות ביחד שומעין לנביא

וגם דהא כתב בדבש לפי גופי' באות י' דשאני גדעון דהוא מפי הקב"ה בעצמו וכוונתו נראה דהוא כמו שכתבתי למעלה בפרקין הלכה א' בשם הצפנת פענח דרק לשמוע אל הנביא שאומר מפי הקב"ה צריך כל התנאים דקאמר הגמ' דצריך להיות מוחזק ויהי' למיגדר מילתא וגם יהי' לפי שעה אבל לעשות לעצמו מה ששומע מפי הקב"ה לא צריך לכל הני תנאי הנ"ל וכ"כ בהגהות מהרצ"ח בסנהדרין דפ"ט דלכך פריך הגמ' אברהם היכא שמע לי' יצחק ולא פריך על אברהם גופי' אמאי רצה לשחוט בנו וע"כ מבואר דלעשות לעצמו לא צריך מוחזק כלל והוא מוכרח מסברא כמ"ש בצפנת פענח מהא דכריתות דף י"ב ולכך שפיר הקריב גדעון הפר משום דכיון דהוא גופי' שמע מפי הקב"ה שפיר מותר לו לעבור אבל לצוות לאחרים שפיר אינם מחויבין להאמין לו ודו"ק. ובגוף מ"ש לעיל לחלק דרק איסור דונתצתם יותר סברא לומר דהוא בגדר עבודה זרה מאיסור הנאת ע"ז. שו"ר כעת בספר צפנת פענח בפרק ה' מיסודי התורה הלכה ו' שכתב שם דרבינו ס"ל דהנאת ע"ז מיקרי אביזרייהו דע"ז ואסור להתרפאות מע"ז במקום סכנה אפי' אם אין אומרים שזה מועיל דלא כהתוס' פסחים. וכתב דטעם רבינו משום דכיון דגם עשה דונתצתם מקרי אביזרייהו דע"ז מיקרי ג"כ איסור הנאת ע"ז אביזרייהו דע"ז ע"ש ואכמ"ל

ודע דיש להסתפק בדבר מ"ש רבינו לקמן בהלכות עכו"ם פרק ג' הלכה ט' העושה עבודת כוכבים לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו ולא עבדה לוקה שנא' לא תעשה לך פסל וכן העושה עכו"ם בידו לאחרים אפי' עשאה לעובד כו"ם לוקה ע"ש אם בכה"ג שאמר הנביא שה' ציוהו להתיר, לפי שעה שיעשה עבודת כו"ם אם שומעין לו דנימא דהוי כשאר מצות דשומעין לו או נימא דהוי ג"כ בגדר ע"ז ואין שומעין לו וכן בלאו דאל תפנו אל האלילים שכתב רבינו לקמן בהלכות עכו"ם פ"ב ה"ב וה"ג דאסור להסתכל בהם ואפי' בספריהם. וכתב שם דכל הנפנה אחר ע"ז בדרך שהוא עושה בו מעשה חייב מלקות אם נביא בא להתיר זה לפי שעה אם שומעין לו דהוי דינו כשאר מצות או לא דהוי דינו כאיסור עובד ע"ז וצ"ע. והנה עפ"ד מהרחיד"א ז"ל בספר דבש לפי שהבאתי למעלה דהטעם דבע"ז אין שומעין לו משום ששמענו מפי הגבורה בעצמו אנכי ולא יהיה לך אבל שאר מצות ששמענו ממרע"ה שפיר שומעין לו שוב בהני לאוין דלא תעשה לך פסל ואל תפנו אל האלילים שפיר יהי' דינם כשאר מצות אבל כבר תמהתי ע"ד מהרחיד"א ז"ל מגמ' סנהדרין ואכמ"ל

ובאמת יש להעיר לפי"ד הכסף משנה בפרק ה' מהלכות עכו"ם הלכה י"א דאפילו לדידן דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מ"מ באיסורי ע"ז מודה דלוקה עליו משום חומרא דעכו"ם ע"ש א"כ מדכתב רבינו בפ"ב מה' עכו"ם דהנפנה אחרי' אינו לוקה רק בדרך שהוא עושה מעשה אבל אם אין בה מעשה פטור וכ"כ שם סוף הלכה ג'. א"כ מבואר דליכא גבי' חומרא דע"ז דאל"כ גם אפילו אין בו מעשה יהי' חייב מלקות. וכן מה שהקשה הלח"מ בפ"ג הלכה ט' אהא דעשאוהו אחרים לו דלוקין הא הוי לאו שאין בו מעשה. ולפ"ד הכס"מ דמשום חומרא דעכו"ם גם לאו שאין בו מעשה לוקין שוב לא יהי' קשה מידי קושיות הלח"מ ודו"ק: