בית המלך (בוים) עח

בספר החינוך בשם הרמב"ם מצוה תצ"ג וז"ל וענין מצבה שאסרה התורה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא בנין גבוה של אבנים או של עפר שהי' מנהג העובדים עכו"ם לבנות ולהתקבץ עליו לעבודתם הרע ולכן הרחיקנו הכתוב שלא נעשה כמוהו אנחנו אפי' לעבוד ה' ברוך הוא כדי להרחיק ולהשבית כל ענין ע"ז מבין עינינו ומחשבותינו עכ"ל וע"ש במנחת חינוך שכ' דרש"י סובר מצבה היינו אבן אחד אבל הרמב"ם לא ס"ל כן כמ"ש הרהמ"ח בשמו ע"ש ומבואר דלדעת הרמב"ם יהי' אסור כל בנין אבנים בחוץ מצד לא תקים מצבה רק בפנים דבפירוש התירה התורה דכ' אבנים שלמות תבנה כמ"ש שם החינוך וא"כ שפיר אפי' בבנין אבנים הרבה איכא איסור דלא תקים מצבה בשעת איסור הבמות ולכך שפיר קאמר דאסור לעשות שליחותן היינו לבנות להם מזבח מחמת לאו דלא תקים מצבה ודו"ק

ובזה מדוייק דברי רבינו בהלכות מעשה קרבנות פרק י"ט הלכה ט"ז שכתב וז"ל והנכרים מותרין להקריב עולות לשם בכל מקום והוא שיקריבו בבמה שיבנו עכ"ל הרי מבואר מזה דרק הם בלבד מותרין לבנות הבמה אבל ישראל אסור לבנות הבמה בשבילם והיינו משום לאו דלא תקים לך מצבה. וראיתי בצור יעקב שם שכ' לחדש דלהעמיד מצבה לצורך קדשי עכו"ם ליכא לאו דלא תקים דלך כתיב משמע לעכו"ם שרי ובזה כתב ליישב דברי התוס' במנחות דף ק"ט ע"ב שכתבו דהקריב קרבנות עכו"ם. והקשה בס' ברית משה על הסמ"ג דאיכא לאו דלא תקים מצבה ולהנ"ל מיושב דלצורך עכו"ם ליכא איסור עכ"ד. ולפענ"ד יש לעיין טובא בזה ובחי' להלכות מעשה הקרבנות הארכתי בדברי הרמב"ם ואכמ"ל

שם הלכה ג'. וכן נביא שעבר על דברי עצמו והכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים

בגמ' סנהדרין דף פ"ט ע"ב תני תנא קמי' דרב חסדא הכובש את נבואתו לוקה א"ל מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי מאן מתרי בי' אמר אביי חברי נביאי מנא ידעי אמר אביי דכתיב כי לא יעשה ה' דבר וכו' ע"ש. וצ"ע על רבינו שלא הביא ברייתא זו דהכובש את נבואתו לוקה. שו"ר בלח"מ פרק י"ט מהל' סנהדרין שכתב ליישב עפי"ד התוס' בסנהדרין שם עמוד א' דע"כ הא דאמר לוקה היינו מכות מרדות ולא מלקות ממש משום דליכא בהו לאו ע"ש וזה ג"כ צ"ע דמ"מ אמאי לא אשמעינן רבינו דחייב עכ"פ מכות מרדות עד שתצא נפשו כדאשמעינן בברייתא וצ"ע

ובגוף דברי התוס' סנהדרין הנ"ל. הנה ראיתי בספר יוסף דעת ליו"ד סי' של"ד סעיף מ"ג שכתב לפשוט מזה דלמכות מרדות צריך התראה שהרי כתבו התוס' דהא דלוקה היינו מכות מרדות עד שתצא נפשה ואפ"ה פריך הגמ' מאן מתרי ביה הרי מבואר דגם למכות מרדות צריך התראה ובשו"ת הרשב"ש סימן תר"י כתב להיפך דא"צ התראה ע"ש. ובאמת לק"מ דאין הפירוש בגמ' דפריך מאן מתרי בי' והיינו דבעי התראה רק דכוונת המקשן מי ילקה אותו הלא ליכא מי שיודע שיש לו נבואה וכובש אותה וע"ז קאמר אביי דחברי' נביאי ידעי שיש לו נבואה והוא כובש אותה וע"ז פריך מנא ידעי וכו' וכן מבואר מפירוש ר"ח ז"ל הנדפס בש"ס דפוס ווילנא וזה פשוט

שוב ראיתי בספר שדי חמד מערכת מ"ם כלל קפ"ב שהביא בשם היד מלאכי כלל תנ"ח שכתב בשם הרשב"ש סי' תר"י הנ"ל דסובר דבאיסורי שבת ושניות לעריות דהוי כעין של תורה כעין דאו' תקון ובעי התראה וכן במה שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו בעי התראה אבל כשמכין לפי ראות עיני הב"ד משום סייג וגדר לא בעי התראה. והרב יד מלאכי כתב ראי' לדבריו מהכובש את נבואתו ע"ש ובשד"ח הביא גם מספר קהלת יעקב להרי"ט אלגזי ז"ל בתוד"ר סי' קע"א מ"ש בשם הרב בני חייא והרב מהרח"א מההיא דהכובש את נבואתו ע"ש ואני אין לי ספרים אלו ולא הבנתי לפע"ד דמאי ראי' מהתם וע"ש שהביא עוד מכמה ספרים בענין זה ואכמ"ל

שם הלכה ה'. במה דברים אמורים בשאר מצות, אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה' צוהו שתעבד עכו"ם היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה' וכו' ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכישוף עשה ויחנק

הנה יש להסתפק למאי דקיי"ל לעיל בפרק ה' דאם אנסוהו לעבוד עכו"ם ואם לאו יהרגוהו דיהרג ואל יעבור ואפ"ה כתב רבינו שם הלכה ד' דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג אינו חייב מיתת ב"ד מפני שעבר באונס ונפק"ל מקרא ולנערה לא תעשה דבר ע"ש. אם יאמר הנביא למי שאנסוהו לעבוד עבודה זרה שה' ציוהו לעבוד ולא ימסור עצמו למיתה וזה רק לפי שעה אם מחויב לישמע לו דהוי דין זה דמחויב למסור נפשו כשאר מצות דמחויב לישמע אל הנביא לפי שעה או דלמא דכיון דמחויב למסור נפשו אהדרי' קרא לכל דין עובד עכו"ם ואסור לישמע לו אפי' לפי שעה והערני לספק זה הרב הגאון מוה"ר יהודה לייב אבד"ק קאליביעל שליט"א

ולפענ"ד נראה לפשוט מהא דאמרינן בסנהדרין דף צ' ע"א אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דעכו"ם וקיום מקצת וביטול מקצת דעכו"ם דרחמנא אמר מן הדרך אפי' מקצת הדרך אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק וקיום