בית המלך (בוים) עד

שאין מחייבו קרבן ומשני הא לא קשיא ר' חייא כר"מ ס"ל דאמר עדים מחייבין אותו קרבן מקו"ח. והדר פריך מה לפיו שכן מחייבו חומש ומשני הא לא קשיא ר"ח כר"מ ס"ל כי היכא דמחייב קרבן מקו"ח מחייב נמי חומש מקו"ח ע"ש. והשתא קשה להמקשן דסובר דחומש לית לי' דין כקרבן. א"כ קשה דאדרבה מה פריך דתאמר לעדים שאין מחייבו חומש הא אדרבה אי נימא דחומש אין לו דין קרבן גם רבנן דסוברים דעדים אין יכולין לחייבו קרבן מטעם דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים. מ"מ בחומש מודים דעדים יכולין לחייבו מטעם דרק בקרבן נפק"ל מקרא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים אבל בעלמא ל"ש זה

וא"כ אדרבה בחומש מודים רבנן לר"מ דעדים מחייבין חומש. וא"כ מאי פריך תאמר לעדים שאין מחייבין חומש. ואין לומר דרק לר"י דס"ל אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים שפיר שייך לחלק בין קרבן לשאר דברים. אבל רבנן דסברי דעדים אין יכולין לחייבו הוא משום מיגו דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ולכך ל"ש לחלק בין קרבן לשאר דברים. זה אינו דהא הכא ע"כ הך סוגיא סוברת דטעמא דרבנן דפטרי לאו משום מיגו דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי, רק משום דאדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים כמבואר בתוס' בב"מ שם ד"ה מה לפיו ע"ש. וא"כ שפיר גם לרבנן יהי' שייך זה רק בקרבן ולא לשאר דברים. וא"כ מאי פריך תאמר לעדים שאין מחייבין אותו חומש וע"כ מבואר מזה דלרבנן דס"ל אדם נאמן ע"ע יותר מעדים אין חילוק בין לענין קרבן לשאר דברים ודברי הריטב"א צע"ג

ודע דבב"י יו"ד סי' קכ"ז הביא בשם מ"כ דהא דפירש ר"ת בעד א' שאמר לו נתנסך יינך והלה מכחישו דהעד אינו נאמן דהוא דוקא לגבי עצמו ולבני ביתו משום שמפסיד ממון שלהם אבל לגבי אחרים שפיר היין אסור דאין מחויבין להאמין להבעה"ב שאומר שלא נתנסך רק להעד דעד א' נאמן באיסורין ע"ש ועיין מ"ש בחידושינו לעיל בפרק ו' הלכה ו' בשם הגהות תפארת שמואל למהרש"ק ושו"ת שואל ומשיב תנינא שהקשו עליו ממתני' דשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים נאמן דמשמע דוקא שותק הא מכחישין הבעלים אינו נאמן והכהן מותר להקריב אע"ג דהוא אחר א"צ להאמין להעד ועיי"ש מה שתירצתי בזה. אולם כעת נראה דדברי המ"כ הנ"ל צ"ע מגמ' מפורשת בכריתות שם דקאמר לא אמר ר"י אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ופירש"י ולעצמו נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא ואכילום ע"ש. ולדברי המ"כ מאי אריא אם ב' עדים מעידין עליו שהוא טמא והוא מכחישה דאסור להאכיל בזה לאחרים הא גם אם עד א' העיד עליו שהוא טמא והוא מכחישו ג"כ אסור להאכילו לאחרים משום דאחר צריך להאמין להעד שאומר שנטמא. ולמה נקט הגמ' ולעצמו בשלמא מאי דנקט הגמ' בינו לבין עצמו שפיר הוי רבותא דבעד אחד והוא מכחישו מותר לאכול אפי' בפרהסיא בפני העד ההוא. אבל מאי דקאמר ולעצמו קשה דהא גם בעד א' והוא מכחישו ג"כ צריך שיהי' רק לעצמו ולא לעצמו ודברי המ"כ צ"ע

שוב ראיתי בספר אמרי בינה להגאון מקאליש ז"ל דיני שחיטה סימן א' שהביא בשם המחנה אפרים הלכות עדות סימן י' שכתב להוכיח נגד דעת המ"כ מדברי הרמב"ם סוף הלכות מטמאי משכב שכתב שם וז"ל א"ל נטמאו טהרותיך והלה שותק ה"ז נאמן ואם הכחישו וא"ל לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים עכ"ל. ולמדנו מדבריו דכל שהכחישו שרי אפילו לאחרים. דאי לעצמו אפילו בשיעידו שנים מותר וכמ"ש בפט"ו מהלכות שאר אבות הטומאות דלענין טהרות הוא נאמן ע"י עצמו עכ"ל המחנ"א. אבל יפה השיג עליו באמרי בינה שם דהא רבינו ס"ל דאין אדם נאמן ע"ע רק היכא דיכול לתרץ דיבורי' כמבואר בפי"א משגגות. וא"כ שפיר חילוק בין היכא דעד א' אמר לו להיכא דשנים אמרו לו אם דאין יכול לתרץ דיבורי' דבשנים אם הוא מכחיש בפירוש אינו נאמן ובעד א' אפי' אם הוא מכחיש בפירוש ג"כ נאמן. ושפיר קאמר רבינו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים היינו אע"ג דהוא מכחיש בפירוש נאמן עד שיעידו שנים אבל לעולם י"ל דלגבי אחרים אפילו בעד א' ג"כ אינו נאמן וכדעת המ"כ ע"ש ודו"ק

גם י"ל דהא בגמ' קאמר דבשנים מעידין לו מותר לאכול רק בינו לבין עצמו ולא בפרהסיא בפני עדים וכמ"ש רש"י דלא ליתי לזלזולי בטהרות וכ"כ מהרי"ט ח"א סי' י"ד הנ"ל, ולכך שפיר קאמר רבינו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים היינו דבעד אחד מותר לו לאכול בפרהסיא אפי' בפני העד שמעיד עד שיעידו שנים אז יהי' אסור לאכול בפניהם. אבל אין ראי' דרבינו סובר שלא כדעת המ"כ דבעד אחד מותר אפילו לאחרים ודו"ק. ומ"ש באמרי בינה שם דמלשון רבינו דכתב הרי הן בחזקתן משמע דגם לגבי אחרים נשארו בחזקתן ודלא כדעת המצאתי כתוב הנ"ל ע"ש. לפענ"ד אין ראי' די"ל כוונת רבינו דהרי הן בחזקתן לגבי הבעלים גופייהו כיון דהבעלים הכחישוהו ואמרו דלא נטמאו הטהרות שפיר הוי הטהרות בחזקתן לגבי הבעלים ומותרין. אבל לגבי אחרים שפיר אינם עומדים בחזקת טהרה כיון דיש כאן עד אחד שאומר דנטמאו והאחרים מחויבים להאמין להעד מטעם דעד א' נאמן באיסורין ושפיר י"ל דרבינו ס"ל כדעת המ"כ ודו"ק

אך על גוף דברי המחנה אפרים והאמרי בינה נפלאתי שאמאי לא הביאו ראי' נגד דעת המ"כ מכריתות דף י"ב הנ"ל מהא דקאמר לא א"ר יהודה אלא לעצמו וכמו שכתבתי לעיל וצ"ע. ובגוף מה שהבאתי לעיל בחידושינו בפרק ו' הלכה ו' בשם הגהות תפארת שמואל למהר"ש קיידונבר ז"ל והשו"מ תנינא שהקשו מהא דשורך נרבע דהאיך מותר להכהן להקריב משום שהוא מכחיש להעד הא לגבי אחרים העד נאמן מטעם דעד אחד נאמן באיסורין: