בית המלך (בוים) עב

בקרבן ולכך מוכרח רש"י לומר דמשכח"ל הן שיאכל דברים המותרין דאז שפיר משכח"ל הן לענין קרבן דאם אינו אוכל חייב קרבן אבל בדברים האסורין לא משכח"ל הן לענין קרבן עכ"ד האבנ"מ

והנה אף שדבר חכמה נפלאה הוא מ"מ לפענ"ד צע"ג בה טובא דמאי נפק"מ לענין הן אם לא רצה לאכול מחמת איסור דלא הוי שב מידיעתו הא מ"מ משכחת הן באם רצה לאכול אם נזכר השבועה וכיון שמשכחת הן באופן שיהי' שפיר מיקרי משכחת לה הן. אף דאיש זה שהוא ירא חטא לא הי' אוכל אף אם זוכר השבועה מ"מ יש אנשים שחשודים לאכול דבר איסור. וא"כ כיון דאם אוכל האיסור מקיים מצות שבועה שפיר קרינן לי' משכחת לה הן. ומה דבזה האיש מיקרי קיום השבועה בדברים האסורים אינו שב מידיעתו זה הוא פר אחר ואין לו שייכות לשבועה לומר שבשביל זה לא יהי' מיקרי משכחת לה הן. והגמרא דפריך הן היכא משכח"ל היינו דהוי נשבע לבטל את המצוה וגזרת הכתוב דלא חל השבועה כלל לכך שפיר קרי ל' הגמ' דהן לא משכחת לה. אבל כאן דבאמת השבועה רק עלי' ורק האיש ההוא מצד יראת חטא שלו אינו רוצה לאכול דברים האסורין ולקיים שבועתו וממילא לא מיקרי שב מידיעתו. ע"י זה בודאי דלא שייך לומר דזה מיקרי לא משכחת לה הן ודו"ק ודברי האבנ"מ צ"ע. ועוד יש להעיר דהא הא דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן ר"ש קאמר לה הכי אבל רבנן לא ס"ל כן. וא"כ הא כאן דהגמ' פריך בשלמא לאו משכח"ל אלא הן היכא משכח"ל וע"ז משני כדרבא. הא קאי על הת"ק דר' שמעון דסובר דשבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות חייב והת"ק הא לא ס"ל דין דר"ש דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן וא"כ שפיר הקשו תוס' על רש"י דכאן קאי אליבא דרבנן ודו"ק

שוב ראיתי בירושלמי פ"ג דשבועות הלכה ז' ר' פנחס בעי הי' איסתניס מאחר שאין בידו לבא אין בידו לשעבר. ופירש הפנ"מ כגון שנשבע שיאכל הככר הזה היום והי' איסתניס ואין יכול לאוכלו ומחמת זה אין יכול לקיים השבועה. וא"כ אם נשבע שלא יאכל הככר יהי' ג"כ פטור דבעינן שיהי' איתא בלאו והן ושבועה זו הואיל וליתא בהן ליתא ג"כ בלאו. וקאמר מאחר שאין בידו להבא אין בידו לשעבר כלומר כמו דבעינן שיהי' איתא בלהבא ולשעבר ה"נ בעינן שיהי' איתא בלאו והן עכ"ד. ופירוש זה דחוק דתלי תניא בדלא תניא דלאו והן הוא מוסכם לכו"ע ולהבא ולשעבר הוא פלוגתא דרב ושמואל וא"כ מאי קאמר מאחר שאין בידו וכו'. אולם במראה פנים כתב שם פירוש אחר נכון יותר דכוונת הירושלמי בנשבע על ככר ומצטער עלי' ואכלו דפטור משום דאינו שב מידיעתו דאפי' אם הי' זכור השבועה הי' אוכל ובעי ר"פ אם נשבע זה שלא אכל ככר זה היום דהיינו לשעבר מי אמרינן כיון דאיש זה ליתא בלהבא דאם נשבע שלא יאכל יהי' פטור מקרבן פטור גם לשעבר עכ"ד

מבואר דמאי דפסיקא לי' להגאון בעל אבני מילואים דהיכא דליתא בלאו כהאי גוונא דהוי אינו שב מידיעתו ליתא ג"כ בהן. זה מספקא לי' להירושלמי אי אמרינן כה"ג להבא ולשעבר וממילא נפק"מ להסתפק גם אליבא דידן דקיי"ל כרב דאפי' מילתא דליתא בלהבא איתא בלשעבר מ"מ שייך הספק לענין לאו והן כגון שאותו איש שמצטער ומוכרח לאכול וחשוד על כך נשבע שיאכל ולא אכל יש להסתפק ג"כ ספק זה כיון דליתא בלאו ליתא ג"כ בהן והוא כדברי האבנ"מ. ומ"ש במראה פנים שלא נפק"מ זה לדינא דקיי"ל כרב. דבריו תמוהין דהא נפק"מ ספק זה בלאו והן. אולם לקושטא דמלתא מדלא הביא הגמ' דילן ספק זה דהירושלמי וכן הרמב"ם בפ"ג מהל' שבועות השמיטו. ראיי' מוכרחת לדברינו דבעינן רק שהדין שבועה יהי' משכחת בלאו והן אע"ג דמצד דבר אחר יהי' מעכב שלא יהי' בלאו והן. מ"מ כיון שמצד דין שבועה הוא משכחת בלאו והן שפיר חל השבועה ודלא כדעת האבני מילואים. וכ"כ שם במראה פנים דהיכא דבאיש זה לא משכחת לה אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם. ולא סבירא לן הך ספק דירושלמי ע"ש וזה ברור ודו"ק

ובגוף מ"ש לעיל מדברי הירושלמי פ"ו דתרומות דהזיד בספיקו ושוגג בודאו מביא חטאת. שו"ר בשו"ת חלקת יואב או"ח סימן ט' שהאריך בזה טובא והביא מכ"מ וגם מכריתות דף י"ט. ובתחלה רצה לפרש דהירושלמי לא קאמר בתרומה דעל ספיקו לא חייב אשם תלוי ולכך קיל. ואפילו הזיד בספיקו חייב בחומש. אבל בחטאת חלב דהספק חמור וחייב באשם תלוי שפיר גם הזיד בספיקו לא מיקרי אשם תלוי ע"ש. אבל לפי מה שפירשתי דהירושלמי קאי ע"כ על חטאת חלב ולא על תרומה א"כ אי אפשר לומר כדבריו. וע"ש מ"ש בסוף ליישב קושיות המשנת חכמים ומפרש בהך דכריתות דף י"ט דמיירי שהזיד והי' רוצה לאכול החלב דווקא והוי רשע וזה נכון ודפח"ח ודו"ק. ומה שהעיר ידידי מהר"א הנ"ל מד' השטה מקובצת כתובות דף כ"ב דמבואר שם מחלוקת הראשונים בזה אי הזיד בספיקו היושב מידיעתו עיין בחלקת יואב שם שהעיר ג"כ מד' השטמ"ק וע"ש שהעיר עוד מהא דשבועות דף כ"ו ואכמ"ל

ובעיקר דברי הבכור שור יבמות הנ"ל שכתב דבעדים שהעידו על דבר זה שאסור והוא יודע שמותר דאסור לו לאכול בצנעא מטעם דכ"מ שאסרו חכמים משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור יש להעיר מהא דפריך בגיטין דף נ"ד ע"ב בההיא דאתא לקמי' דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ס"ת ופריך הגמ' וליעבר עלי' קולמוס וליקדשי' כמאן נימא דלא כר' יהודה דתנן הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר