בית המלך (בוים) עא

אכלה רק דכוונת רבינו דזה לא הוי שוגג רק קרוב למזיד והוי אונס. וכמו שהבאתי לעיל תשובת הגאון מקאזעגלוב שליט"א שכתב כן בביאור דברי הרמב"ם ע"ש

ואדרבה מזה ראי' דרבינו לא ס"ל כלל דין דשב מידיעתו מדנאיד בפירוש האיבעיא דגמ' מפירוש רש"י ותוס' וע"כ כוונתו דלפירש"י ותוס' צ"ל דמה דהשיב לו רבא לרבינא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא היינו דס"ל לרבא דהלכה כר"ש דבעינן שב מידיעתו ומה דנקט שב מידיעתו הוא דוקא ורבינו הא ס"ל דאין הלכה כר"ש. ובודאי לא יסבור רבא דהוא בתראה שלא כהלכה לכך מפרש פירוש אחר דמיירי שהי' שוגג ודימה שמחמת צער מותר לו לאכול ושפיר לא הוי מטעם שב מידיעתו רק מטעם דהוי קרוב למזיד. ומה דנקט רבא מטעם שב מידיעתו לאו דוקא וכוונתו דהוי קרוב למזיד וכמ"ש כה"ג התוס' כריתות דף י"ז ע"א שכתבו מטעם שב מידיעתו. ובאמת כוונתם מטעם דהוי מזיד כדכתיבנא לעיל בכוונת התוס' ודו"ק. ועיין בקרית ספר להמבי"ט ז"ל בפ"ג משבועות שכתב שם דטעם רבינו הוא משום דבעינן שב מידיעתו וזה אינו שב מידיעתו ע"ש ודבריו תמוהים הא כאן הוי שפיר שב מידיעתו וכמו שכתבתי לעיל. וע"כ דטעם רבינו לא הוי משום שב מידיעתו וצ"ע

ועיין בהגהות חשק שלמה למס' שבועות מהרב מהר"ש ז"ל מווילנא דף כ"ו ע"ב שכתב להעיר בהא דבעי רבינא בנשבע על ככר ומצטער עלי' דאמאי לא בעי כן על כל איסורין שבתורה אם מצטער עלי' ואכלן בשגגה אי חייב קרבן. [ומ"ש שם דלכך נאדו התוס' מפירש"י והרמב"ם משום דקשה להו כן אמאי לא בעי לענין כל חטאות דאיסורין. דבריו תמוהין דגם לפירוש התוס' יקשה כן דגם בכל חטאות נימא כן ודו"ק]. ונלע"ד דלק"מ בפשיטות דודאי ידע רבינא בכל איסורין שבתורה דאינו שב מידיעתו כגון לפירש"י ולפי' הראב"ד שמפרשים דהכא מיירי באמת שאינו שב מידיעתו שאם הי' זוכר השבועה ג"כ הי' אוכל לרש"י מטעם שהי' רוצה לעבור על איסור במזיד מטעם צער ולפי' הראב"ד מיירי שהי' סבור שמפני צער מותר לעבור על שבועה. בודאי ידע רבינא דלדידן דקיי"ל כר"ש דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן גם הכא אינו מביא קרבן ורק רבינא מספקא לי' באיסור שבועה דהוי חידוש דלא מצינו בכל התורה דעל שגגת לאו מביא קרבן הו"א דחידוש הוא וגם באינו שב מידיעתו חייב קרבן כדאמר בגמ' לעיל בסמוך ומובן ג"כ בזה דלכך סמך המסדר הגמ' האיבעיא דרבינא לרבא להך סוגיא דלעיל דמסקינן דאפילו לרבנן דס"ל דשגגת קרבן לא שמי' שגגה מ"מ בשבועה מודה דשגגת קרבן שמי' שגגה משום דשבועה חידוש הוא דלא אשכחן בכל התורה דעל לאו מייתי קרבן ע"ש. ולכך שפיר בעי רבינא כיון דמצינו דשבועה יש לו חידושי דינים. משאר איסורין ואפילו שגגת קרבן שמי' שגגה שפיר נימא דלא בעינן ג"כ שב מידיעתו. ולזה השיב לו רבא דגם בשבועה בעינן שב מידיעתו ולא אמרינן דחידוש הוא ולדעת הרמב"ם דמפרש דהכא לאו מטעם שב מידיעתו בעי מיני' רבינא רק דכה"ג לא מיקרי שגגה. אפשר לומר דבשאר איסורין שבתורה בודאי ידע רבינא דכה"ג מיקרי שגגה דהוי כמו אומר מותר דשאר איסורין שבתורה דחייב קרבן. ורק בשבועה דמבואר לעיל דבעינן ונעלם ממנו שבועה דהיינו שישכח השבועה א"כ אפשר דזה לא מיקרי שכח השבועה כיין שיודע השבועה רק שנעלם ממנו הדין שגם מחמת צער אסור לעבור על שבועה זה לא מיקרי השבועה ונעלם. ולכך שפיר בעי כן רבינא מיני' דרבא ורבא השיב לו שפיר דכה"ג לא מיקרי שבועה ונעלם משום דזה לא הוי העלמה ושפיר לא בעי רק בשבועה ודו"ק

והנה ראיתי עתה בשו"ת אבני מילואים ח"ב סימן י"ד ד"ה ולפ"ז הנשבע שתפס בשיטת רבינו דפ"ג מהלכות שבועות הלי"א הנ"ל דס"ל דהוא מטעם שב מידיעתו ע"ש בדבריו. ולפענ"ד צ"ע דבריו כדכתיבנא לעיל דטעם רבינו ע"כ לא הוי משום אינו שב מידיעתו ובפרט לשיטת הכס"מ פ"ג מה' מעשה קרבנות דרבינו לא ס"ל כלל הדין דשב מידיעתו וע"ש שכתב דבר נפלא ליישב דברי רש"י שבועות דף כ"ד ע"א בהא דקאמר אלא כדרבא כתב רש"י וז"ל אבל נבלות וטרפות ראוין לאכילה הן אלא אריא הוא דרביעא עלי' וכו' דהא לא אוכל סתמא קאמר אם אכל נבלות חייב שהרי כלל בסתמו דברים המותרין עם דברים האסורין ומיתסרי איסורייהו ע"י כולל. והן משכחת לה דהא אוכל סתם קאמר ומקיים שבועתו בדברים המותרין ואם לא אכל חייב עכ"ל. ובתוס' שם הקשו עליו במאי דמשמע מדבריו דבדברים האסורין לא מקיים שבועתו מהא דתניא בתוספתא שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פיגול ונותר וטמא פטור ור"ש מחייב מוכח דאפי' בדברים האסורין נמי יוצא ידי שבועתו כשנשבע שאוכל סתם עכ"ד

וכתב האבנ"מ ליישב לפ"ד הגמ' שבועות דנשבע על ככר ומצטער עלי' לא הוי שב מידיעתו ופירש רש"י הטעם לפי שאפי' ידע השבועה הי' אוכלה ולא הי' חש על איסור. א"כ ה"נ בנשבע ע"י כולל שיאכל נבלות ושחוטות אע"ג דשבועה חיילא ע"י כולל מ"מ אסור לו לאכול דאפי' נשבע על שמנו של גיד דאינו אלא מדרבנן. ופשיטא דחיילא שבועה עלי' מ"מ אסור לו לאכול א"כ ודאי ליתא בקרבן אם לא אכל נבלות אף שנשבע עליהן בכולל דממנ"פ אם ידע השבועה ואפ"ה לא אכל א"כ הו"ל מזיד וליכא קרבן ואם שכח השבועה נמי ליתא בקרבן דהא אי נמי לא הוי שכח לא הוה אכל דהא אסור לו לאכול נבלות וא"כ לא הוי שב מידיעתו. ומיושב קושיות תוס' מן התוספתא דאין ה"נ דיוצא ידי שבועתו בדברים האסורים אם אכלן אלא שאם לא אכלן אינו חייב בקרבן דהא אינו שב מידיעתו דבלא"ה לא הי' אוכל וכיון דהא דבעינן לאו והן הוא לענין שיהי' חייב