בית המלך (בוים) ע

מי שיודע אז שהוא מום ומה שנתברר למפרע אינו מועיל שלא להיות הפדיון פדיון והנהנה מכאן ואילך הוי שוגג כשאר שוגג וראוי להביא קרבן מעילה כי אינו אנוס. ואי מכאן ולהבא הוא דהוי מומא אין הפדיון כלום כי בעת הפדיון לא הי' ראוי לפדיון והוי כפודה בעל מום עובר דלאו מידי עביד אע"פ שבא לו אח"כ מום קבוע אלא א"כ חוזר ופודה אותו שנית. וכן בכאן צריך שיחזור ויפדה אותו שנית אחר שנתברר שהוא מום קבוע. ואפשר דרש"י לאו בדוקא נקיט הכי א"נ שכוונתו לומר שגם בנהנה קודם איכא לספוקי שימעול למפרע וכ"ש בנהנה אח"כ דאיכא לספוקי וכו' עכ"ל

ומה שכתב לשיטת רבינו דלכך נקיט דמיירי שנהנה אחר שנתייאשו מרפואתה משום דאם נהנה קודם לא הוי שוגג רק אונס. דבריו צריכין עיון דהא כיון שספק זה עומד להתברר והוא הכניס עצמו לספק לא מיקרי אונס. שו"ר לידידי מו"ה אברהם הנ"ל במכתבו שהביא דברי הגאבד"ק אסטרוב ז"ל בספר חמדת ישראל בקונטרס אחרון שהעיר בהך דבכורות והביא מד' מהרי"ק דהיכא דלא ידע בבירור מיקרי אונס וידידי נ"י תמה עליו דזה לא מיקרי אונס כיון דידע עתה דספק מעילה הוא והוא עצמו הכניס לספק הזה שמעל. וכ"כ הפוסקים דאם מסבב לעצמו האונס לא הוי אונס. וגם בתוס' יבמות דף ל"ה ע"ב ד"ה ונמצאת מעוברת דהא דכונס יבמתו ונמצאת מעוברת דחייב חטאת דהוא בתוך ג' חדשים דלאחר ג"ח הא איכא רוב והו"ל אונס ע"ש מבואר ג"כ דרק היכא דאיכא רוב אבל היכא דליכא רוב לא מיקרי אונס עכ"ד. וגוף ספר חמדת ישראל אין עתי כעת במחיצתי לעיין שם. ובודאי מ"ש בשם מהרי"ק כוונתו למהר"י קולין ז"ל והשתא אין לתמוה על המהרי"ק כי מצאתי לו חבר המהר"י קורקוס הנ"ל שסובר ג"כ דכה"ג שהכניס עצמו לספק מיקרי אונס

ועיין ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ז באם סיבב לעצמו האונס לא הוי אונס וע"ש בגליון מהרש"א ז"ל מ"ש מדברי תוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם והיינו דמבואר מדבריהם דאפילו סיבב לעצמו האונס מיקרי אונס דכתבו שם דאם לא התירו לרדות לא מחייב סקילה כיון שמה שמניח מלרדות הוא מחמת שהחכמים אסרו עליו ע"ש הרי מבואר דגם אם מסבב בעצמו האונס מיקרי אונס. ולפענ"ד יש לחלק דלענין חיוב מיתה שאני וכמו דסובר רבינו לעיל בפרק חמישי דבע"ז דקיי"ל יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג דאינו חייב מיתת ב"ד משום דכתיב ולנערה לא תעשה דבר. ועיין מ"ש שם בס"ד בחידושינו בשם הרדב"ז הלכות סנהדרין דאם עברו ב"ד והרגו אותו אין חייבין מיתה רק מלקות מחמת לאו דולנערה לא תעשה דבר ע"ש. וא"כ שפיר ליכא חיוב מיתה באם מסבב לעצמו האונס מקו"ח אם עובר על דברים שהן ביהרג ואל יעבור דאינו חייב מיתת ב"ד מפני שהוא אונס כש"כ כאן דשפיר הוי אונס ושפיר אינו חייב מיתת ב"ד משא"כ לענין שאר דברים שפיר היכא דמסבב האונס לעצמו לא מיקרי אונס וכבר הארכתי בזה בחידושי במקו"א ובגליון יו"ד ואכמ"ל

ומה שהעיר ידידי עוד על הש"ס בכורות דף ל"ט דלמה לא קאמר הש"ס נפק"מ שמעל בבהמה גופה דא"נ למפרע הוי מומא א"כ שפיר חל הפדיון ולא מעל משא"כ אי נימא דמכאן ולהבא הוי מומא שפיר מעיל שלא חל הפדיון כלל והביא בשם הגרע"א בתשו' הנדפסת בסו"ס שער שמעון שהקשה כן. עיין בתוס' הגרע"א על משניות פ"ו דבכורות אות כ"ג שהקשה בפשיטות דלמה לא קאמר הנפק"מ אם צריכין לפדותו שנית והניח בצ"ע ועיין בספר תפארת ירושלים שהאריך ליישב זה ע"ש. שוב מצאתי בשו"ת אבני נזר יו"ד סימן ת"ח שהאריך הרבה בזה וכתב שם לתרץ ג"כ הא דנקט רבינו שנהנה לאחר ג' חדשים ורש"י נקט שנהנה קודם ששלמו הג' חדשים מטעם דרש"י ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא והו"ל שב מידיעתו ורמב"ם לשיטתי' דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא ושפיר הו"ל אינו שב מידיעתו עכ"ד והוא כדברי מהר"ה הנ"ל ונראה מדבריו דסובר דרבינו דס"ל ספיקא דאורייתא לקולא ס"ל היכא דאפילו למחר יתברר הספק ג"כ מותר מה"ת לאכול קודם שנתברר הספק ועכצ"ל דמה שהקשו התוס' בחולין דף י"א ע"ב ד"ה ודלמא הך דאסהידו בי' טריפה שהקשו ולימא דחובשין אותו י"ב חדש ואם יחי' לאו טריפה הוא ע"ש. עכצ"ל דהתוס' סוברים כשיטת הרשב"א דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא דלהרמב"ם דס"ל ספד"א לקולא לק"מ קושיות התוס' דמ"מ כיון שקודם שחובשין אותו לא הוי רק ספק ולא ודאי שפיר הוי ספיקא דאורייתא לקולא. ושפיר פריך הגמ' דליחוש דלמא הך דאסהידו בי' טרפה. וממילא שפיר נפטור את העדים זוממין משום דהוי רק ספק וצ"ע בזה עוד ודו"ק

ומ"ש עוד ידידי מהר"א הנ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כלל הדין דשב מידיעתו כמ"ש הכסף משנה ריש פ"ג מהלכות מעשה קרבנות דס"ל כת"ק דר"ש ובלח"מ פ"ב מהלכות שגגות עכ"ד עיין במראה פנים לירושלמי ריש מס' הוריות שקבע מסמורות לזה והביא כמה ראיות דהרמב"ם לא ס"ל הך דשב מידיעתו דאין הלכה כר"ש ע"ש באורך. אך דבריהם צ"ע טובא מדברי הרמב"ם פרק ג' משבועות הלכה י"א הנ"ל שכתב הטעם דנשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דימה שמותר לו לאכלו מפני הצער הרי זה פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא ואכלה בטעות עכ"ל הרי דסובר כר"ש דבעינן שב מידיעתו. אך נראה דמ"ש רבינו לפי שאינו שב מידיעתו בודאי דלאו בדוקא נקט דהא לפי דבריו דמיירי שדימה שמותר לו לאכול מחמת צער לא שייך בזה לומר דאינו שב מידיעתו. דהא אם איתיידע לי' דאסור לאכול מפני צער בודאי הוי שב מידיעתו ולא