בית המלך (בוים) סז

ולפענ"ד לק"מ כמו שכתבתי לעיל דכאן הוי שפיר שב מידיעתו כיון דעתיד להתברר וחייב מלקות במזיד למ"ד התראת ספק שמי' התראה ולא דמי לחצי שיעור דאסור מן התורה. דשפיר לא שייך גבי' חיוב כרת אבל כאן שפיר שייך גבי' חיוב מלקות אם יתרו בו עדים ודו"ק. ובלא"ה לא הבנתי מה שהביא ראי' מדברי המשל"מ הלכות שגגות הנ"ל דהא לא דמי כלל לד' המשל"מ דהתם שאני כיון דהב"ד בזה"ז לעולם לא מחייב על פחות מכזית זה. שוב הו"ל אונס משום דתולה בדעת הב"ד דלעולם לא שמענו שיהי' חייבין כרת על פחות מכזית שלנו ולכך הוי אונס ושפיר אינו חייב חטאת אם נתחלף לו שומן בחלב וכמפורש כן במשל"מ בפי"ד שם וע"ש בפ"ב מה' שגגות במשל"מ שם. אבל כאן דהו"ל ספק שיכול להתברר שפיר לא הוי אונס והוי מזיד ודאי שהי' יכול להמתין עד אחר ג' חדשים. וא"כ לרש"י דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא שפיר מיקרי שב מידיעתו כיון דדלמא יהי' מום קבוע והוי נהנה מן ההקדש וז"פ

ומ"ש ליישב דברי רש"י בכורות דיסבור כדעת המנחת חינוך מצוה קכ"ז שכתב לחדש דהא דבעינן שב מידיעתו הוא דוקא גבי קרבן חטאת דגלי קרא אשר לא תעשינה ואשם. שפיר אמרינן דמי שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן. אבל בקרבן אשם שפיר מקבלין אותו אף מי שאינו שב מידיעתו. וא"כ מיושב דברי רש"י דמיירי בקרבן אשם מעילה. יפה העיר ומה שהקשה ע"ד המנחת חינוך מדברי הירושלמי ריש פרק ו' דתרומות דאף על חומש דתרומה בעינן שיהי' שב מידיעתו. וא"כ מבואר דכל דבר שבא לכפרה בעינן שיהי' שב מידיעתו עכ"ד

ולפענ"ד נראה פירוש אחר בדברי הירושלמי. דהנה הירושלמי פריך התם ולא כן א"ר אבהו בשם רבי יוחנן הזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. אף ה"נ מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש. אמר ר' זעירא גזרת הכתוב הוא. ואיש כי יאכל קדש בשגגה שיהא כל אכילתו בשגגה. ובתר הכי קאמר הירושלמי במזיד בספיקו כשוגג בודאי. פירוש דאע"ג דגלי קרא בתרומה דצריך שיהי' שוגג בלאו ובמיתה. אבל אם הזיד בלאו ושגג במיתה ובחומש לא הוי שוגג משום דבעינן שתהא כל אכילתו בשגגה

[ומ"ש במראה פנים שם דהדרשא דקרא שתהא כל אכילתו בשגגה לא ממעט רק שיהי' שוגג במיתה אבל הזיד בלאו יש לומר דמשלם ג"כ חומש וכדס"ל לרבא בשבת דף ס"ט דגם בתרומה שוגג במיתה והזיד בלאו ג"כ משלם חומש ע"ש לפענ"ד צ"ע כיון דהירושלמי ממעט לה מקרא שתהא כל אכילתו בשוגג א"כ מנ"ל לחלק בין לאו למיתה. ורק גמ' דילן דשבת דס"ט דלא מייתי הך קרא רק מסברא קאמר הכי שפיר יש סברא לומר דתרומה דמי לשאר חטאת אבל לירושלמי בודאי דמוכרחין לומר דבעינן שיהי' שוגג בין בלאו ובין במיתה ודו"ק] מ"מ אם הי' מזיד בספיקו כגון שהי' לו ספק אם הוא תרומה או לא. ואע"פ כן אכלה ואח"כ נמצא שהי' ודאי תרומה שפיר חייב חומש אע"ג דתשלומי חומש לכפרה הוא וכאן הוי קרוב למזיד. מ"מ מחייב חומש דלא מיקרי בזה קרוב למזיד. דבעינן מזיד ודאי שידע בבירור שזה תרומה אז פטור מחומש אבל אם הי' לו ספק שפיר חייב חומש

וע"ז קאמר ר' יוסי הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתו היינו דבשאר חטאת דבעינן שב מידיעתו ג"כ דאפילו הכי אם הוי רק ספק בחלב שלא ידע שזה חלב בודאי. ואח"כ נמצא שהוא חלב בודאי דמיקרי שב מידיעתו. כי היכא דבתרומה אע"ג דלא בעינן שב מידיעתו כדעת המנחת חינוך הנ"ל ומ"מ בעינן שלא יהי' מזיד גמור. ואם הי' מזיד בספיקו לא מיקרי מזיד גמור. וקרינן גבי' שיהא כל אכילתו בשגגה. שפיר יש לומר גם בשאר חטאת חלב. אע"ג דבעינן ג"כ מלבד שלא יהי' מזיד. שיהי' ג"כ שב מידיעתו. מ"מ אם הזיד בספיקו ג"כ י"ל דמיקרי שב מידיעתו שאילו הי' יודע שזה חשב לא הי' אוכל כנ"ל לפרש דברי הירושלמי ומיושב דברי המנ"ח

ומה שהקשה עוד ידידי נ"י ע"ד המנ"ח מדברי תוס' כריתות דף י"ז ע"א ד"ה ספק שכתבו דע"כ מיירי בשעה שאכל הי' סבר שזה שומן. דאי יודע שזה ספק חלב א"כ לא הוי שב מידיעתו עכ"ד. ומבואר דגם באשם תלוי ג"כ בעינן שב מידיעתו אע"ג דקרא דילפינן דבעינן שב מידיעתו בחטאת כתיב עכ"ד. לק"מ דודאי התוס' לא נקטי לשון שב מידיעתו בדקדוק. דהא אפי' נימא דלא בעינן שב מידיעתו. מ"מ הא הכא הוי מזיד גמור כיון דאשם תלוי מביא רק על שוגג. וזה שידע שספק חלב הוא ל"ל להביא אשם תלוי. הא אשם תלוי לא חייב רק על חתיכה שסבור שזה הוא שומן ואח"כ נמצא שהוא ספק חלב. אבל באמת אין מכאן ראי' כלל דבעינן באשם תלוי שב מידיעתו די"ל דאפי' אם הוא מומר לכל ספיקות איסורין מ"מ כיון שספק חלב זה אכל בשגגה שפיר מביא אשם תלוי. ומ"ש התוס' לשון שב מידיעתו כוונתם דהוי מזיד גמור. וכעי"ז עיין בגיטין דף כ' ע"א ובתוס'. ולק"מ על המנ"ח ודו"ק

אולם בעיקר דברי המנ"ח. נ"ל דדבריו תמוהין מגמ' דשבועות דף כ"ו ע"ב הנ"ל דבעי מיני' רבינא מרבא נשבע על ככר ומצטער עלי' ואכלה בשגגת שבועה מאי. א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ע"ש הרי מבואר דאפילו בשגגת שבועת ביטוי דליכא חיוב כרת רק לאו. ולא הוי דומיא דחטאת חלב כלל דהוי קרבן עולה ויורד. ולכך קאמר הגמ' התם דרבנן מודים למונבז דשגגת קרבן שמי' שגגה משום דשבועות ביטוי חידוש הוא ואפ"ה אמרינן ג"כ דבעינן שב מידיעתו. א"כ חזינן מזה דלאו דוקא דומיא דחטאת חלב בעינן שב מידיעתו. אלא בכל קרבנות הבאין לכפרה בעינן שב מידיעתו ודו"ק: