בית המלך (בוים) סו

דאורייתא מה"ת לחומרא וממילא שפיר מיקרי זה שב מידיעתו

ובזה כתב ליישב מה שדייק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות איסורי מזבח הלכה ט"ז יש בדבר ספק אם למפרע הוא בע"מ קבוע שבאו לה המומים או מעת שנתייאשו מרפואתה. לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה. ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה ה"ז ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה ע"ש. ולמה נקט רבינו שנהנה אחר שנתייאשו מרפואתה. אך להנ"ל א"ש דרבינו לשיטתי' דסובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וממילא מוכרחין לאוקמי שנהנה אח"כ. אלא קודם שישלמו הג' חדשים דאז לא הוי שב מידיעתו עכ"ד

והנה בדברי רש"י אי סובר ספיקא דאורייתא לקולא או לחומרא הנה דעת הפר"ח יו"ד סי' ק"י בדעת רש"י דסובר ספיקא דאורייתא לחומרא וכ"כ המהרי"ט יו"ד סי' א' ע"ש אולם במהרי"ט אלגזי לבכורות דף ל"ג במתניתין דהצורם אוזן בכור. כתב שם להוכיח דדעת רש"י הוא דספד"א מה"ת לקולא. וראייתו הוא מדכתב שם דהצורם אוזן בכהן קא מיירי והקשה דהא משכח"ל גם בישראל ובספק בכור דקיי"ל דאין הכהן מוציאו מידו ונאכל במומו לבעלים והא ודאי כשם שאסור להטיל מום בודאי בכור כן אסור להטיל מום בספק בכור. וא"כ שייך גם פלוגתא דר"א ורבנן גם בישראל וע"כ דרש"י ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא. וא"כ יש לומר דהא דקניס ר"א שלא ישחוט עולמית. ורבנן קנסו דעל מום זה לא ישחוט עולמית ורק כשיולד לו מום אחר שוחטין עליו. דהוא דוקא היכא דעבר על איסור דאורייתא. אבל אם לא עבר אלא על איסור דרבנן שפיר לא שייך למיקנס. ולכך נקט רש"י דוקא בכהן דהוא איסור דאורייתא עכ"ד

אולם לפ"ד המהרי"ט ופר"ח הנ"ל דרש"י סובר ספד"א מה"ת לחומרא וכן מבואר מדברי רש"י יבמות דף פ"ח ע"ב וכבר ראיתי למפרשים שהוכיחו מד' רש"י אלו דסובר ספד"א לחומרא ועשו"ת טוב טעם ודעת שהוכיח ג"כ כן מד' רש"י הנ"ל. וכעת מצאתי במשנה למלך פרק י"ח מהל' איסורי ביאה הלכה א' שהוכיח ג"כ מרש"י בב"ק דף קי"ד ע"ב דס"ל ספד"א מה"ת לחומרא ע"ש א"כ שוב הדרא קושיות הרי"ט אלגזי לדוכתי' למה נקט דוקא כהן הו"ל למינקט גם בישראל

אך אני כתבתי בחידושי על הרמב"ם הלכות בכורות דאדרבה מכאן ראי' דרש"י ס"ל ספקא דאורייתא מה"ת לחומרא למאי דקיי"ל המטיל מום בבע"מ פטור וילפינן לה מתמים יהי' לרצון ופירש רש"י בבכורות דף ל"ב דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. וא"כ הא דאסור להטיל מום בספק בכור תליא אי הוא ראוי מה"ת להקרבה. שפיר אסור להטיל מום מה"ת. אבל אם אינו ראוי להקרבה מה"ת שפיר ליכא איסור מה"ת להטיל בו מום וא"כ א"ש דברי רש"י ז"ל דנקיט דוקא כהן היינו משום דבספק בכור ובישראל ליכא איסור מה"ת להטיל מום כיון דרש"י אזיל לשיטתי' דס"ל ספקא דאורייתא מה"ת לחומרא. א"כ חשיב אינו ראוי להקרבה מן התורה ושפיר ליכא איסור להטיל מום מה"ת ומחמת איסור דרבנן לא קנסינן לי'. ושפיר ראי' מזה דרש"י ס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ודו"ק

ובעיקר קושיות כבודו דלא הוי שב מידיעתו. לפענ"ד לק"מ בפשיטות דשפיר הוי שב מידיעתו. דאם יהנה מן הפדיון קודם שישלמו הג' חדשים. והעדים יהיו מתרין בו שאם יהי' למפרע מום קבוע. יהי' עובר על איסור מעילה. בודאי דאח"כ כשנמצא מום קבוע למפרע חייב מלקות משום מעילה וכמ"ש תוס' חולין דף י"א ע"ב ד"ה ודלמא הך דאסהידו בי' טריפה שהקשו וא"ת דחובשין אותו י"ב חדש ואם יחי' לאו טריפה הוא. ותי' דס"ל טריפה חי'. ועוד דכיון שאין הורגין את העדים עד לאחר י"ב חדש גם אותו שמעידין עליו אין הורגין אותו עד לאחר י"ב חדש וכו' ע"ש מבואר ג"כ בנ"ד דאי חובשין אותו עד ששלמו ג' חדשים. ונעשה למפרע מום בודאי דחייב מלקות

איברא דזה הוא רק למ"ד התראת ספק שמי' התראה כמ"ש שם בתוס' חולין ד"ה וכ"ת שהקשו מאי קאמר וכ"ת דבדקינן לי' הא מ"מ הו"ל התראת ספק אי לא אזלינן בתר רוב. ותירצו דשמא קסבר התראת ספק שמי' התראה ע"ש. אבל למ"ד התראת ספק ל"ש התראה ליכא חיוב מלקות בזה. אבל באמת הא קיי"ל כרבי יוחנן דס"ל התראת ספק שמי' התראה. וכ"פ רבינו בפ' ט"ז מהל' סנהדרין וע"ש בלח"מ פי"ז שם. וא"כ מיושב דברי רש"י ז"ל דשפיר הו"ל שב מידיעתו דרק בספק שאין יכול להתברר שפיר אמרינן ספיקא מה"ת לקולא אבל בספק שיכול להתברר שפיר אסור מה"ת לעשות כן ואם עבר ועשה בעדים והתראה שפיר חייב מלקות לדידן דס"ל התראת ספק שמי' התראה וממילא שפיר מיקרי שב מידיעתו כנלע"ד פשוט

שוב הגיעני מכתב מידידי החריף ובקי טובא וכו' מ' אברהם ראבינאוויטש נ"י מ"ש ע"ד מוה' הערצקי הנ"ל ואבוא על סדר דבריו. הנה מ"ש להוסיף דאפילו למ"ד ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ג"כ קשה ע"ד רש"י בכורות הנ"ל דכה"ג לא מיקרי שב מידיעתו. עפי"ד הגמ' יומא דף פ' ע"א אמר ר' אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעור שאכל שמא ירבו ב"ד בשיעורין ופריך הגמ' אילימא דמחייב בשיעור קטן והא לא הוי שב מידיעתו. ודן מזה במשלמ"ל פי"ב מהלכות שגגות דאף דעכ"פ יהי' אסור מחמת ח"ש דאסור מה"ת. מ"מ זה לא מיקרי שב מידיעתו דשב מידיעתו בענין מחמת איסור כרת ע"ש. וא"כ ה"נ לענין ספק בע"מ קבוע. אפילו נימא דרש"י ז"ל סובר ספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא מ"מ לא הוי רק איסור תורה ולא חיוב מלקות. וא"כ שפיר לא מיקרי שב מידיעתו כיון שלא ידע שיש איסור כרת ודאי וא"כ קשה ע"ד רש"י בכורות הנ"ל עכ"ד: