בית המלך (בוים) סה

נלע"ד לפמ"ש בעקידה דהשכל של אדם נמשך אחר הרצון וע"כ מצינו דשוחד של נגיעות יעוור עיניו להבין היפך ממה שהי' מבין בעצמו לולא הנגיעות וכעין זה בספר כתר שם טוב בשם הרמב"ן עה"פ והדבר אשר יקשה מכם [שיהי' מסופק אם לעשות אם לחדול] תקריבון אלי. היינו שיסלק הנגיעות שלו. ואז יוכל להשכיל ולהבין הדרך הראוי לאמיתו. וככה נלע"ד בנידון הנ"ל דכל אדם אם מעמיק קצת יודע ומבין שלא הותר מחמת צער גרידא כשאינו חולה שיש בו סכנה אך מחמת נגיעות צערו השוחד יעוור עיניו לומר שהוא כמו פיקוח נפש ואומר מותר ע"ז וכעי"ז כתב המהר"ל ז"ל על הגמ' עירובין דף י"ג ע"ב למה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שהן נוחין ועלובין והקשה וכי משוא פנים יש בדבר ותירץ שזהו סיבה עצמית שיכוונו האמת תמיד כיון שלא הי' להם נגיעה להעמיד דבריהם דוקא שהרי היו נוחין ועלובין ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם וכו' הנה דע"י נגיעות השכל טועה מדרך הישר להבין היפך האמת ע"ש והוא ממוצע בין הכרח לרצון [לשון זה לקוח מספר הכוזרי מאמר ראשון סימן קט"ו. ויש שכר לרוב מפני שהוא נושא עול הגלות בין הכרח לרצון] ולא חשיב שב מידיעתו רק מי שבאמת אינו יודע כלל עתה שהדבר הוא אסור משא"כ בנ"ד שאם אך יתאמץ להכיר נגיעותו וישיב אליו לבו להעמיק בהבנתו. לבבו יבין שאין ראוי להתיר כזה. וזה חשיב כמעט כיודע כמ"ש הר"ן בפרק ד' דשבועות בסוף המשנה דשבועות העדות וז"ל ומה שהקשו אי הכי פשיטא שהרי על האמת הם נשבעים שבאותה שעה אין יודעין וכו'. נ"ל שאינה קושיא שרש"י ז"ל כך הוא אומר שאילו באותה שעה שנשבעו אין אנו יודעין. יודעין היו אלא שלא היו מתבוננים לשום לב. אבל לא היו צריכין ידיעה אחרת ונמצא שמה שנשבעו אין אנו יודעין. לא נשבעו על האמת שאילו היו שמים לב באותה שעה יודעים היו שהרי מיד כשנתיישבו נזכרו בלא שום חידוש ידיעה. ואפ"ה כיון שהיו סבורים לישבע על האמת פטורין משום דאנוסים היו כדרב כהנא ורב אסי עכ"ל

וכעין סברא זו מבואר בחידושי הרמב"ן ז"ל ר"פ כלל גדול לענין ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק דאין הפירוש שנודע לו בנתיים שאותו יום שעשה מלאכה שבת הי'. ולא שנזכר אלא שלא נתן לבו לדבר כלל אבל מאחר שיודע עיקר שבת ויודע שיום שביעי לעולם הוא שבת ועמד [וללמוד ט"ס ברמב"ן וצ"ל ועמד] שבוע א' שיודע בכל ימות השבוע שהוא חול ואילו נתן דעתו לחשוב ודאי ידע שהיום שבת וכשעשה מלאכה בשבוע שעבר שבת הי' אע"פ שלא נתן דעתו לכך הוי ידיעה וכו' יעו"ש הנה דכל שאין חסר חידוש ידיעה רק שימת לב חשיב כיודע הכי נמי לא חשיב שב מידיעתו כיון דגם עתה דינו כיודע ומ"מ עושה. ומ"מ מזיד גמור לא חשיב כמ"ש הר"ן דחשיב אונס דלבו אונסו ודומה לדר' כהנא ור' אסי כנלע"ד בזה

ועפי"ז יש ליישב ג"כ דברי הראב"ד ז"ל שכתב נשבע על ככר ונצטער עליו ואכלו והוא שוגג ששכח שבועתו פטור לפי שאינו שב מידיעתו שהרי דימה שמותר לו לאכלו מפני הצער ולא ידע שאסורה עכ"ל, והקשה כ"ת מריש הוריות הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן לרב פטור דלא הוי שב מידיעתו ולר' יוחנן דקיי"ל כוותי' חייב כיון דאילו איתיידע לב"ד ואיתיידע לדידי' לא הוי אכיל וה"נ הוי שב מידיעתו אילו איתיידע דאין מותר בשביל צער עכ"ד. ולהנ"ל יש לומר דמה דהראב"ד ז"ל שינה מפירוש הרמב"ם משום דס"ל דבאופן הנ"ל אין צריך לבוא מצד שב מידיעתו דחשיב כיודע עתה וכמזיד חשיב. ועיין רשב"א שבת דף צ"ג ד"ה רש"י ז"ל גרס בשם יש מתרצים דאע"ג דבפועל ל"ה מזיד כל שעפ"י דין ועפ"י סברת התורה חשיב כיודע דינו כמזיד לענין קרבן ע"ש. ע"כ שיכל את ידיו דמיירי בשוגג גמור ששכח שבועתו ומ"מ ל"ח שב מידיעתו כיון דאפי' יוודע לו שנשבע יאכל מחמת שסבור שמותר מחמת צערו. וכ"ת מ"מ חשיב שב מידיעתו אם איתיידע לי' שאסור מחמת צערו זה ל"ח שב מידיעתו כיון דגם קודם דאיתיידע לי' חשוב יודע. ומ"מ אינו שב כנלע"ד ביאור דברי הראב"ד ז"ל

הנני אוהבך ודושה"ט וש"ת מברכך לקבל את החג בקדושה ובשמחת הנפש

ארי' צבי פראמער אבד"ק קאזעגלוב דר בסאסנאווצע יצ"ו שוב חפשתי בספרי אחרונים ומצאתי בספר טל תורה להגאון מהר"ם אריק ז"ל בחי' למס' שבועות דכ"ו שהרגיש ג"כ בקושיותי על הרמב"ם ועל הראב"ד כמו שכתבתי. והביא דלפ"ד המשלמ"ל פ"ב מהלכות שגגות גם רב מודה כאן דהוי שב מידיעתו והניח ג"כ בצ"ע. ועיין במרכבת המשנה על הרחב"ם פ"ג משבועות שכתב דרבינו ס"ל אומר מותר אנוס הוא. ודבריו תמוהין מאד דהא קיי"ל דאומר מותר הוא שוגג לענין חיוב קרבן וכ"פ רבינו בפ"ב מה' שגגות אולם לפ"ד הג' מקאזעגלוב הנ"ל יש ליישבו ואכמ"ל

ובענין זה אעתיק מ"ש בתשובה לידידי הרבני החו"ב צמ"ס מוהר"ר נפתלי הערצקי נ"י בהא דאמרינן בבכורות דף ל"ט ע"א בעי ר' פנחס אחוה דחר שמואל משמואל אכל ולא איתסי. מהו למפרע הוי מומא. או מכאן ולהבא הוי מומא למאי נפק"מ למעול בפדיונו. אי אמרת למפרע הוי מומא מעיל. ואי אמרת מכאן ולהבא הוי מומא לא מעיל. ופירש"י שנהנה מפדיונו קודם שישלמו הג' חדשים ואי אמרת למפרע הוי מומא מע ל והקשה כ"ת ע"ד רש"י דהיאך חייב בקרבן והא קיי"ל דבעינן לענין קרבן שיהי' שב מידיעתו ולדעת הרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא לא הוי שב מידיעתו דאף אם ידע דפדיון הוא הוי אזלינן לקולא וכתב ליישב דרש"י יסבור ספיקא דאורייתא