בית המלך (בוים) סד

שוגג באופן הנ"ל. דלא מיקרי שב מידיעתו שפיר יפטור מקרבן. אף עכשיו דאמר לא אכלתי נאמן. ומה דנקט הגמ' מזיד הייתי לאו דוקא מזיד אלא כמו דמזיד פטור מקרבן גם שוגג באופן זה דלא הוי שב מידיעתו ג"כ פטור מקרבן. ושפיר נאמן לומר לא אכלתי וא"ש. ולפי דברי רבינו דסובר דאפי' לא אכלה בשגגת שבועה רק בשגגה שסבר שמותר לו לאכלו מפני הצער דזה ג"כ מיקרי אינו שב מידיעתו ופטור מקרבן. א"ש בפשיטות יותר קושיות התוס' דשפיר נוכל לפרש מזיד הייתי היינו שיודע שזה הוא חלב רק שאכלו שסבור שמפני צער מותר לאכול ולכך שפיר פטור מן קרבן דלא מיקרי שב מידיעתו

אלא שדברי רבינו לא זכיתי להבינם כלל. דמאי נפק"מ אם סבור שמותר לו לאוכלם מפני הצער או שסבור שמותר לו לאוכלם לגמרי ולא ידע שאסורה הוא. הא קיי"ל בשבת דף ע"ב דבכל אומר מותר חייב קרבן דהוי שוגג. וא"כ אמאי ס"ל לרבינו דבכה"ג פטור הא כה"ג שסבור שמחמת צער מותר לו לאכול מיקרי אומר מותר ואמאי לא יהי' ככל אומר מותר דחייב קרבן וצע"ג ואכמ"ל. אבל לפי דברי הראב"ד שנעלם ממנו תרתי הא' ששכח השבועה וגם שכח האיסור שסבור שמותר לאכול מחמת צער אתי שפיר דמיקרי אינו שב מידיעתו וא"ש גם קושיות התוס' דשפיר נוכל לפרש מזיד הייתי באופן הנ"ל ולאו דוקא מזיד גמור ודו"ק

ולפ"ז מיושב היטב קושיות התוס' מהך דקדושין דף נ' דקאמר לא עביד אינש דמשוי' נפשי' רשיעא. ובאמת לפי דברינו יותר. קשה דהא יכול לומר מזיד הייתי באופן דברי הראב"ד הנ"ל. אך נראה דמזה יהי' ראי' למ"ש בספר מנחת חינוך מצוה קכ"ז לחדש דהא דקיי"ל דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא. זה דוקא בחטאת דגלי קרא אשר לא תעשינה ואשם ונפק"ל מזה בשבת דס"ט דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אבל באשם דלא כתיב הך קרא אשר לא תעשינה ואשם שפיר אמרינן דאפי' אינו שב מידיעתו ג"כ מביא קרבן אשם על שגגתו עכ"ד

וא"כ מיושב מאד דהא בקדושין מיירי באשם מעילה שפיר אפי' אינו שב מידיעתו ג"כ מביא אשם וממילא שפיר לא נוכל לפרש מזיד הייתי באופן דלא הוי שב מידיעתו דהא גם אינו שב מידיעתו מביא קרבן. ושפיר צריכין לפרש מזיד הייתי היינו מזיד גמור שחשוד לעבור על איסור מעילה במזיד ולכך שפיר דחה לה הגמ' לא עביד אינש דמשוי' נפשי' רשיעא וא"ש ודו"ק

ובגוף דברי הרמב"ם והראב"ד פ"ג משבועות הי"א הנ"ל מלבד שתמוהין אצלי דברי הרמב"ם דאמאי יהי' פטור מקרבן שבועה הא זה מיקרי אומר מותר והוי שוגג ככל שוגגין כמבואר בשבת דף ע"ב וכמ"ש למעלה. ועיין בתוס' שבת דף ס"ט ע"א מפורש דגם בשבועת ביטוי אמרינן כן דאם לא נשכח ממנו השבועה בשעת אכילה רק שסבור בשעת אכילה שמותר לו לעבור על שבועה שזה מיקרי שוגג וחייב בקרבן. ורש"י ז"ל ס"ל דאפילו אם שכח שנשבע ג"כ מיקרי שגגה לחייב קרבן ע"ש. ועיין שם בלח"מ פ"ג מהל' שבועות הלכה ז' שכתב דגם רבינו הרמב"ם ז"ל ס"ל כשיטת התוס' דהיכא דלא שכח השבועה רק שסבור שמותר לעבור על השבועה דחייב ג"כ קרבן ע"ש ופלא עליו שלא הביא דברי רבינו שם הלכה י"א הנ"ל דמבואר להיפך דבסבור שמותר לעבור על שבועה לא חייב קרבן דלא הוי שגגה וצ"ע

אכן גם על דברי הראב"ד הנ"ל צריך עיון טובא מהוריות דף ב' ע"א דאיתא התם הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב ופריך הגמ' התם מיתבי מעם הארץ פרט למומר ר"ש בן יוסי אומר משום ר"ש הרי הוא אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא אמר ר' פפא קסבר ר' יוחנן כיון דכי מתיידע להו לבי דינא הדרי בהו ואיהו נמי הדר בי' שב מידיעתו קרינן לי' וחייב ע"ש וקיי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כריו"ח. וא"כ אמאי כתב הראב"ד דכאן דשכח השבועה וגם דימה שמותר לו לאכלו מפני הצער לא מיקרי שב מידיעתו והטעם משום דאפי' אם יהי' זכור השבועה הי' אוכלו מפני שסבור שמותר לו לאכול מחמת צער הא לפי דברי ר' יוחנן שפיר נימא כיון דאילו אתיידע לי' השבועה וגם אילו אתיידע לי' הדין דמחמת צער לא הותר לאכול דבר איסור בודאי לא הי' אוכל הככר. כמו התם דאמרינן אילו אתיידע להו לב"ד ואתיידע לדידי' מיקרי שב מידיעתו. ה"נ יהי' מיקרי שב מידיעתו ואמאי כתב הראב"ד ז"ל דלא מיקרי שב מידיעתו וצ"ע. והנה כתבתי קושיא זו להגאון המפורסם בדורנו הרב אבדק"ק קאזעגלוב שליט"א ומפני חיבת הקודש אעתיק תשובתו אלי אות באות. ב"ה יום ה' במדבר מ"ז למב"י תרצ"ד פה סאסנאווצע יצ"ו. שוכ"ט לאהובי היקר הרה"ג חריף ובקי וכו כש"ת מ' יוסף נ"י מאיזביצא. יקרתו הגיעני ואף שאני טרוד הנני להשיבו מפני חביבותו ומפני כבוד התורה

אשר הקשה על דברי הרמב"ם פ"ג מהל' שבועות נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שכבר דימה שמותר לו לאוכלו מפני צער הזה פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא שידע שאסורה ואכלה בטעות עכ"ל ורמב"ם מפרש פירוש אחר בשבועות דף כ"ו דלא כרש"י ותוס' והוא תימה דאמאי אינו שב מידיעתו. הרי אם יתיידע לי' שלא הותר מפני הצער לעבור על השבועה יפרוש ומה בין זה לכל אומר מותר עכ"ד: