בית המלך (בוים) סג

דצורבא מרבנן מתירין להנשא. ובע"ב מוכיח מדר"נ דבמשאל"ס מותר בדיעבד. אע"ג דחסא גברא רבא הוי ועכצ"ל דכוונת ר"א חדא היא דאי ס"ד דבמים שאל"ס יהי' אסור אפי' בדיעבד גם בצורבא מרבנן לא יהי' מתירין בדיעבד דגזרת חכמים לא נתנו דבריהם לשיעורין לחלק בין צו"מ לע"ה וע"כ דבכל משאל"ס בדיעבד מותר ולכך כיון דחכמים לא גזרו בדיעבד שפיר בצו"מ מותר לכתחלה. וכוונת ר"א להוכיח מדר"נ מדמותרת אשת חסא לכתחלה. וע"כ משום דגברא רבא הוא. וממילא מוכח בכל משאל"ס דמותר בדיעבד. ולפ"ז מוכח שלא כהתה"ד דהא התם בנשתקע זכרו ונאבד התם לא מתירין בדיעבד בשאר אדם וממילא שפיר אין להתיר בדיעבד בנשתקע זכרו עכ"ד התו"ח

אולם לפי דברינו בישוב סתירת דברי ר' אשי דאליבא דר' נחמן לשיטתי' קאמר הכי והוא לא ס"ל הכי א"ש גם דברי התה"ד. ולא קשה עליו כלל קושיות התו"ח ודו"ק. וע"ש בתו"ח שכתב להוכיח מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות הלכה ג' שפסק במי שטבע במשאל"ס ואבד זכרו דאשתו אסורה ומ"מ יורשין יורדין לנכסיו ע"ש וקשה דהא אין הולכין בממון אחר הרוב והא איכא מיעוט ניצולין ממשאל"ס וע"כ דזה מיקרי מיעוטא דמיעוטא שנשתקע ואבד זכרו ולכך מוציאין ממון עכ"ד. ולפ"ז נראה דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת התוס' בכורות דף כ' הנ"ל דבכל מים שאל"ס הוי המיעוט מיעוטא דלא שכיח. דא"כ למה הוצרך הרמב"ם למינקט גם אבד זכרו. הא בכל מים שאל"ס הוי המיעוט מיעוטא דלא שכיח וממילא לא אמרינן בזה אין הולכין בממון אחר הרוב. וע"כ דס"ל כשיטת התוס' יבמות דל"ו דמיעוט דמשאל"ס הוי מיעוט המצוי ולכך באבד זכרו הוי מיעוטא דלא שכיח שפיר מוציאין ממון בזה

שוב מצאתי שם בתורת חסד סימן מ' שמתחלה ר"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' בכורות דף כ' הנ"ל ובסוף חזר מזה ודייק ממה דנקט רבינו ואבד זכרו דמשמע דוקא אבד זכרו. אבל בכל סתם משאל"ס שפיר אין יורדין לנחלה מטעם אין הולכין בממון אחר הרוב. וע"ש בשואל ומשיב מהדו"ת סי' ט"ז הנ"ל מ"ש ראי' נפלאה לד' רבינו בפ"ז מנחלות הנ"ל מהא דכתובות דף פ"ה גבי שכיב חסא ולא פקיד הוציא ר"נ הכסא מבי חסא אף דאם הי' חי הי' נאמן לטעון ששלו הוא וע"כ דלענין ממון בודאי אמרינן דמת. וע"ש מ"ש דכאן לא שייך אין הולכין בממון אחה"ר דרק היכא דאיכא חזקה להיפך אמרי' אין הולכין אחה"ר אבל כאן לענין ירושה אין שייך לחזקה דירושה ממילא קאתי. וגם ל"ש אין הולכין בממון אחה"ר רק אם זה טוען ברי נגדו אבל כאן ליכא טענת ברי נגדו ע"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ

ובעיקר הא דקידושין דף נ' ע"א דקאמר התם ודלמא משום דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי ומשני הו"ל למימר מזיד הייתי ופריך דלמא משום דלא עביד אינש דשוי' נפשי' רשיעא והתוס' בכריתות דף י"ב ע"א הקשו דא"כ אמאי אמרו חכמים באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דפטור משום ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטור. הא אמרינן הכא דלא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא ע"ש. ואמרתי בס"ד דבר נחמד בזה דהנה בשבועות דף כ"ו ע"ב בעי מיני' רבינא מרבא נשבע על ככר ומצטער עלי' ואכלה בשגגת שבועה מאי א"ל תנינא שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ע"ש ועברש"י שמפרש דמיירי דמצטער ברעב. ואי נמי לא נעלמה ממנו שבועה הי' אוכלה ועתה אכלה בשוגג בהעלם שבועה ולכך הוי לי' אינו שב מידיעתו דהא אפי' אם לא יהי' נעלם ממנו השבועה גם כן הי' אוכלה. וע"ש בתוס' שהקשו ע"ד רש"י דא"כ למה נקט מצטער וכתבו לפרש דמיירי במצטער על מה שאינו שוכח שהי' רצונו שישכח כדי שיאכל. אבל במזיד לא הי' אוכל ופשיטא דלאו היינו שב מידיעתו כיון שברצונו הי' שוכח כדי שיאכל עכ"ד. ודבריהם קצת צ"ע דהא מ"מ כיון שאם הי' זוכר השבועה לא הי' אוכלה אמאי קרי לה אינו שב מידיעתו. הא מ"מ בשעת זכירת שבועה אינו חשוד לעבור על איסור שבועת ביטוי ולאכול וצ"ע

אולם הרמב"ם והראב"ד ז"ל בפרק ג' מהלכות שבועות הלכה י"א יש להם דרך אחרת בזה. וז"ל רבינו נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו מפני הצער והוא שוגג שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער הרי זו פטור מן הקרבן לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא ואכלה בטעות עכ"ל והראב"ד ז"ל בהשגות שם כתב וז"ל נשבע על ככר שלא יאכלנו ונצטער עליו ואכלו והוא שוגג ששכח שבועתו פטור לפי שאינו שב מידיעתו שהרי דמה שמותר לו לאכלו מפני הצער ולא ידע שאסורה הוא עכ"ל. וע"ש בכס"מ שכתב דהראב"ד הרכיב פירוש רש"י עם פירוש הרמב"ם והיינו משום דבגמ' איתא ואכלה עם שגגת שבועה ע"כ מיירי שנעלם ממנו השבועה כדברי רש"י. וגם דעל רש"י קשה קושיות התוס' למה נקט מצטער. לזה הוצרך הראב"ד לפרש דמיירי שנעלם ממנו השבועה וגם נעלמה ממנו הדין דגם מחמת צער אסור לאכול וזה מיקרי לפי שיטתו אינו שב מידיעתו דהא גם אם לא הי' נעלם ממנו השבועה ג"כ הי' אוכלה. דהא הי' סבור שמחמת צער מותר לו לאכול הככר ודו"ק

ולפ"ז מיושב קושיות התוס' כריתות הנ"ל אהא דקאמר מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטור הא אין אדם משים עצמו רשע. ולהנ"ל שפיר משכחת לה שיאמר שאכל באופן הנ"ל שנעלם ממנו שזה החתיכה הי' חלב וסבור ששומן הוא וגם נעלם ממנו שמחמת צער אסור לאכול ג"כ וא"כ שפיר פטור מקרבן דהא לא הוי שב מידיעתו כדעת הראב"ד הנ"ל, ושפיר נוכל לומר דכיון דאם ירצה לומר דהוי