בית המלך (בוים) סא

אלמא מספקינן אי מיית אי לא. וי"ל דרובא אין ניצולים. ור"נ שפיר אישתבע דאפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא אלא דבעריות מחמירינן. ואמר לכתחלה לא תנשא אע"ג דרובא מייתי דר"נ דאמר אכלוה כוורי לחסא לא נתכוון להתירה אלא שכך הי' מתאונן על חסא. ודיבורי' אטעיוה ואזלא ואינסיבא עכ"ל הרי מדכתב דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא משמע דבכל רוב מותר לישבע בין על רובא דאיתא קמן ובין על רובא דליתא קמן. ויהי' אתי שפיר בזה מ"ש שם במחזה אברהם לפשוט ספיקת החוות יאיר סי' קפ"ב אם יכולין לישבע על אשה שהיא נדה אם האשה אומרת שהיא נדה דנהי דהתורה האמינה לאשה כדכתיב וספרה לה לעצמה הוא רק גזרת הכתוב שעד א' נאמן באיסורין אבל לישבע על זה שפיר יהי' אסור. וכתב לפשוט עפ"ד הפנ"י קדושין הנ"ל דעד א' נאמן נגד הרוב, ולפ"ד המרדכי דעל הרוב יכול לישבע מכש"כ דעל עד א' בודאי דיכול לישבע וא"כ נפשט ספיקת החו"י ואח"כ דחה לה דכיון דסובר השב שמעתתא דעד א' אינו נאמן נגד רובא דליתא קמן א"כ חזינן דרובא דליתא קמן עדיף מעד א' וא"כ שפיר אין ראי' מהמרדכי דעל עד א' יכול לישבע דהא המרדכי מיירי ברובא דליתא קמן ורובא דל"ק עדיף מעד א' עכ"ד

אולם לפענ"ד נראה דהמרדכי כיוון במה שהוסיף וכתב דאפי' בדיני נפשות אזלינן בתר רובא היינו בכל רוב שהב"ד יכול לדון בזה דיני נפשות עליהם יכולין לישבע ואין נפק"מ בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וממילא שפיר ראי' דגם על עד א' יכול לישבע דהא עד א' עדיף מרובא דאיתא קמן. ולפ"ז א"ש גם מה שהערותי דשאני מים שאין להם סוף דהוי מיעוטא דלא שכיח. אבל נגד מיעוט המצוי מנ"ל דיכולין לישבע. ולהנ"ל מיושב דהמרדכי סובר דבכל רוב יכולין לישבע ודו"ק

ובעיקר דברי התוס' בכורות דף כ' הנ"ל דסוברים דמיעוט דמים שאין להם סוף הוי מיעוטא דלא שכיח הנה בתוס' יבמות דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ובתוס' ע"ז דף מ' ע"ב כתבו להיפך דמיעוט דמשאל"ס הוי מיעוט דשכיח וכבר עמד ע"ז הגאון מבערזאן ז"ל בספר דעת תורה יו"ד סימן ט"ו סקל"ד והביא שגם בהמרדכי יש סתירות דבמרדכי סוף יבמות מבואר דבמים שאין להם סוף הוי המיעוט מיעוטא דלא שכיח ובמרדכי פ"א דחולין סוס"י תקצ"ב מבואר דמיעוט דמים שאין להם סוף הוי מיעוט המצוי וכן בהרא"ש יש סתירות דברא"ש יבמות ריש פ' האשה בתרא מבואר דמיעוט דמשאל"ס הוי מיעוטא דלא שכיח וכ"ה ברא"ש חולין פ"א סוס"י ט"ז. אבל ברא"ש יבמות פ' החולץ מבואר דמיעוט דמשאל"ס הוי מיעוט המצוי ע"ש מה שהאריך בזה ואכמ"ל

ובדרך פלפול עלה בדעתי במה שהקשה שם בשואל ומשיב בהא דאמרינן ביבמות דף קכ"א ע"ב בההיא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא א"ר נחמן האלקים אכלו כוורא לחסא אמר ר' אשי ש"מ דמים שאין להם סוף דוקא לכתחלה אסור אבל אי נסיב לא מפקינן לה מיני' איכא דאמרי אנסבא ר"נ לדביתהו אמר חסא גברא רבה איתי' אם איתא דסליק קלא אית לה למילתא ולא היא לא שנא גברא רבה ולא שנא לאו גברא רבה דיעבד אין לכתחלה לא ע"ש והקשה הא ר' אשי בעצמו אמר לעיל עמוד א' הא דאמרו רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ סתם אדם אבל צורבא מרבנן קלא אית לה למילתא ודחה הש"ס דל"ש צורבא מרבנן ול"ש אחר אשתו אסורה וא"כ היכי דייק ר' אשי מדר' נחמן דמים שאין להם סוף בדיעבד מותר דלמא לעולם אף בדיעבד אסור ורק שאני חסא דגברא רבה הוא. ורב אשי בעצמו דייק לעיל דצורבא מרבנן דקלא אית לה למילתא מותר אף לכתחלה. והיא קושיא גדולה ע"ש מ"ש בזה, ואמרתי ליישב דהנה בתוס' שם דף קכ"א ע"א בד"ה ולא היא לא שנא צורבא מרבנן ול"ש סתם אדם אשתו אסורה כתבו ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן. אי סליק קלא אית לי' מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה ע"ש. וכבר הקשו מזה ע"ד השו"ת בית יעקב סימן ט' שחידש דתרי רובא מהני בעגונה. ומדברי התוס' הנ"ל מבואר להיפך דאפי' איכא תרי רובא ג"כ לא מהני בעגונה דהא צורבא מרבנן במים שאל"ס הוי תרי רובא ועיין בישועת יעקב אהע"ז סי' י"ז

וראיתי שם בדעת תורה סי' ט"ו הנ"ל שכתב לחדש דזה יהי' תליא בשיטות התוס' בכורות דף כ' ותוס' יבמות דף ל"ו דלתוס' בכורות דסוברים דמים שאל"ס הוי מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה גזרו חכמים דלא תנשא שוב לא יהי' מהני תרי רובי כיון דבלא"ה גזרו. אבל לתוס' יבמות דסוברים דהטעם דגזרו על משאל"ס הוא משום דהוי מיעוט המצוי א"כ בתרי רובי שפיר הוי המיעוט מיעוטא דלא שכיח שפיר לא גזרו. ומ"ש התוס' יבמות דף קכ"א ע"א הנ"ל דבצורבא מרבנן אע"ג דאיכא תרי רובי אפ"ה לא תנשא יסברו שפיר דהא דגזרו מים שאל"ס הוא אף דהוי מיעוטא דלא שכיח ושפיר גזרו אף בתרי רובי והבית יעקב סובר כשיטת תוס' יבמות דף ל"ו דהא דגזרו על משאל"ס הוא רק מטעם דהוי מיעוט המצוי ולכן בתרי רובי לא גזרו עכ"ד. ולפ"ז מיושב קושיות השו"מ הנ"ל. דהנה כבר הקשה המרדכי והתשו' מיימוני דאמאי נשבע ר' נחמן דאכלו כוורי לחסא. ותירצו דכיון דרוב נטבעים מתים שפיר מותר לישבע

אולם יש לעיין עפ"מ שנסתפק החוות יאיר סי' קפ"ב הנ"ל דלא יהיו יכולין לישבע על נאמנות עד א' באיסורין דאע"ג דעד א' נאמן הוא דוקא לענין היתר אכילה משום דגזרת הכתוב הוא. ולא הימנה התורה רק לבא עלי'. משום דלא סגי בלא"ה אבל לענין שבועה לא עכ"ד וכוונתו נראה דסובר דהא דקיי"ל דעד אחד נאמן באיסורין אינו בתורת בירור רק דגזרת הכתוב הוא דעד א' נאמן ואפילו אם הוא ח"ו משקר אתה מותר לאכול אותו דבר