בית המלך (בוים) ס

גזרו אפילו באיסור דרבנן בחדרי חדרים והיינו משום דהוא חתיכה דאיסורא הכא נמי נעשה האשה חתיכה דאיסורא ושפיר אפי' לא הוי רק דרבנן מ"מ אסרו אותה אפי' בחדרי חדרים ודו"ק

שוב אח"ז ראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת חלק ב' סימן ט"ז שהביא דברי הבכו"ש הנ"ל שכתב דדבר זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד דלהראב"ד מותר בצינעא ולא גזרו כלל משום מראית עין ותמה ע"ז מהך דר' זכרי' בן הקצב הנ"ל והא כיון דר"ז בלא ספק לא שיקר וא"כ נהי דאין אדם נאמן ע"י עצמו מכל מקום כיון דידע בנפשי' הי' לו להיות מותר בה ואדרבה כאן עדיף טפי דאף לשי' הרמב"ם דאסור ואינו נאמן כנגד שנים מ"מ זה כששנים מעידין בבירור ההיפוך אבל כאן דאף אשה ועבד נאמנין רק שהבעל ואשתו אינן נאמנין דחיישינן דערומי קא מטערמא א"כ כל שיודע בעצמו שהאמת הוא כן למה לא יהי' נאמן לגבי עצמו עכת"ד ואישתמיטתי' לפי שעה שכבר קדמו בזה החוות יאיר הנ"ל. אולם מה דתמה גם לשיטת הרמב"ם לפענ"ד נראה להיפך דאדרבה כאן חיישינן דערומי קא מערמא ושפיר אסור אף לגבי עצמו. וגם דהא כבר כתבנו דזה לא מיקרי צינעא רק פרהסיא ודו"ק

ומה שהעיר שם בשו"מ מהא דאמרו בקידושין דף נ' ע"א ודלמא שאני התם דלמפטר נפשי' מקרבן קאתי. והא לגבי' דנפשי' אדם נאמן יותר ממאה עדים ולמה חשדינן לי' למשקר למה לא נאמין לו דבלבו הי' להביא מזה ע"ש. עיין בהגהות הב"ח שם מ"ש עיין בכריתות דף י"ב ע"ב. ובודאי דכיוון לזה. אך לק"מ דיש לומר דהגמ' פריך דהא סתם מתני' כר"מ ור"מ ס"ל דאין אדם נאמן לגבי עדים. ואם אמרו אכלת חלב. והוא אומר לא אכלתי ממשכנין אותו ומביא קרבן ע"ש בתוס' כריתות די"ב ע"א. ולכך שפיר קאמר הכא דדלמא דברים שבלב הוי דברים. והא דאין מהמינן לי' הוא משום דלמיפטר נפשי' מקרבן קא אתי ושפיר אינו נאמן וז"פ ואדרבה יש לעיין למאי דמסקינן דטעמא דמתני' דאמר בלבו הי' להביא מזה אינו נאמן הוא משום דדברים שבלב אינו דברים. ולא משום דאמרינן למיפטר נפשי' מקרבן קאתי משום דא"כ הו"ל למימר נזכרתי והכי קיי"ל וכ"פ רבינו בפ"ז מה' מעילה. דאמאי יהי' שייך כאן דברים שבלב אינן דברים הא זה לא שייך רק לגבי אחרים כגון בההוא גברא דזבין נכסי' אדעתי' למיסק לא"י דאי נימא דהוי דברים מיחייב לחבירו להחזירו השדה. אבל לגבי עצמו כגון חיוב קרבן כיון דקיי"ל דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. שפיר נימא ג"כ דדברים שבלב הוי דברים ולא מיחייב להביא קרבן וצ"ע

ובמ"ש די"ל דמתני' אתיא כר"מ שו"ר בהמקנה קידושין מ"ש ע"ד התוס' קידושין שם ד"ה הי' לו בתירוץ הראשון שכתבו דאינו נאמן לומר מזיד הייתי והביא בשם הפנ"י שהקשה ממתני' דכריתות דנאמן לומר מזיד הייתי ותי' דאתיא כר"מ. ובהמקנה הקשה עליו דע"כ מתני' לא אתיא כר"מ דר"מ ס"ל הקדש בשוגג אינו מתחלל וא"כ לא מעל בעה"ב ע"ש ובאמת דעל הפנ"י לק"מ די"ל כוונתו דהתוס' בתירוץ הא' כתבו ליישב אפי' אליבא דר"מ. אך לפ"ז שוב יתעורר קושיות השו"מ הנ"ל דאמאי קאמר דלמא למיפטר נפשי' מקרבן קאתי הא כיון דמתני' ע"כ לא אתיא כר"מ ורק כרבנן שוב אמאי לא מהמינן לי' וצ"ע. שו"ר שם בשו"מ שכתב לדחות דע"כ כאן אם לא יתחייב הבעה"ב בקרבן מטעם דמהימינן לי' שוב יתחייב השליח קרבן מעילה א"כ שוב בזה מחייב אחרים ולכך שפיר לא מהימינן לי' במה דקאמר בלבי הי' לזה לחייב השליח קרבן מעילה ע"ש וזה נכון וגם לי עלה בדעתי כן טרם רואי דברי השו"מ ואכמ"ל. ומה שהעיר שם בשו"מ דאמאי אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה הא קיי"ל בחולין דף י"א דאין אפוטרופוס לעריות אף בנחבשו אביו ואמו בבית האסורין הרי אף דאין לך שימור גדול מזה ואפי' הכי אמרו דאין אפוטרופוס לעריות וא"כ האיך נשבע ר' זכרי' דלא זזה ידו מתוך ידה הא אין אפוטרופוס לעריות

וכתב דמכאן יהי' ראי' לדעת המרדכי סוף יבמות וכ"כ בתשובות מיימוני השייכים להלכות אישות בהא דאישתבע ר' נחמן דאכלו כוורא לחסא אף דלא הותרה אשתו בזה משום דע"פ רוב מת. ורק דאנן חיישינן לחומר עריות ולא אזלינן בתר רובא אבל מ"מ יכול לישבע ע"ז הואיל ואזלינן בתר רובא אף בד"נ. ולפ"ז גם כאן דעל פי רוב ודאי כל ששמרה כראוי כל כך ולא זזה ידה מתוך ידו ודאי לא נטמאת אף דאנן לא מתירין וחיישינן משום איסור שבוי'. אבל מ"מ שפיר הי' מותר לישבע המעון הזה עכ"ד. ולכאורה יש לדחות לפמ"ש התוס' בכורות דף כ' ע"ב דבמים שאין להם סוף דאסורה לינשא הוי המיעוט דחיים מיעוטא דלא שכיח ע"ש. א"כ לכך שפיר אשתבע ר"נ. אבל כאן בהך דאין אפוטרופוס לעריות נראה דלא הוי מיעוט דלא שכיח דבודאי אי אפשר שישמור אותה לעולם בכל רגע ורגע וע' נדה דף ל' ע"ב ושפיר לא הוי מיעוט דלא שכיח וממילא אין ראי' מדברי המרדכי והתשו' מיימוני דבמיעוטא דשכיח ג"כ יכול לישבע ועשו"ת מחזה אברהם להנאבד"ק בראד ז"ל או"ח סי' ל' מ"ש עפ"ד הש"ש שמעתא ו' דמ"ש הפנ"י בקדושין פ' האומר דעד א' נאמן נגד הרוב דוקא נגד רובא דאיתא קמן נאמן עד א' לברר ולומר שהוא מן המיעוט כיון דגם המיעוט איתא קמן אבל ברובא דליתא קמן אין עד א' נאמן ולענין זה רובא דליתא קמן עדיף ע"ש דיש לומר ג"כ דמ"ש המרדכי דיכול לישבע על הרוב הוא דוקא ברובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן כיון דגם המיעוט הוא לפנינו שפיר י"ל דאינו יכול לישבע ע"ש

איברא דמלשון החשובות מיימוני שכתב וז"ל ואין לחמוה על ר"נ דאשתבע דאכלוה כוורא לחסא היכא אשתבע הכי כיון דאמר אשתו אסורה