בית המלך (בוים) נז

לבד ע"ש ואמרינן בב"ב דף י' ע"ב דהרוגי לוד אין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן הרי דאדרבה מצוה קא עבדי במה שמסרו נפשם בשביל הצלת כל ישראל וזה פשוט. ופלא עליו שלא הביא מזה ואכמ"ל. ועיין שו"ת אחיעזר יו"ד סימן מ"ח אודות הקארעקטין שאצל מדפיסים ספרים אשר מתרבים אצלם כ"כ עד שילאו למצוא עצה מה לעשות בהן כי לגונזם בארונות של חרס או עץ לבד שהדבר כבד למאוד בטרחא יתירה והוצאה רבה עוד הם באין לידי בזיון כי נכרים מוציאים אותן משם ומוכרין לכל תשמיש והאריך בדברי השבו"י והכנסת יחזקאל סימן ל"ז אם מותר לשורפן והכנסי"ח הביא מד' תשו' באר שבע דסובר דאסור לשרוף וע"ש שחוכך להתיר לצוות לנכרי שיאמר לנכרי אחר לשרוף הקארעקטין כיון דדעת החו"י דכה"ג שאומר לנכרי לאמור לנכרי אחר לא הוי אמירה לעכו"ם שבות אפי' בשבת ה"נ כיון דבמחיקה מותר גרמא שוב אופן זה לא עדיף מגרמא וסמכינן על דעת החו"י ע"ש באורך ועיין להגאונים בעלי מפרשי הים בס' מגן גבורים או"ח סי' קנ"ג שהחמירו בענין שריפת קארעקטין ע"ש שכתבו דהקארעקטין יש עליהם קדושת כתבי קדש ע"ש ואכמ"ל:

ואגב אכתוב מה שראיתי בתשו' אחיעזר שם שהעיר בהא דקאמר הגמ' שבת דף קט"ו ע"א אמר רבי וכי מותר לאבדן ביד דמזה יהי' ראי' לדברי המעיל צדקה שאוסר לסוד בסיד כותל שכתוב עליו שמות שאין נמחקין דהא התם אמר ר"ג עריבה של טיט כפו עלי' וע"ז פריך רבי וכי מותר לאבדן ביד הרי דגם אם אינו מוחקן בידים רק שמכסה אותם ג"כ מיקרי מחיקה עכ"ד. ולפענ"ד אינו ראי' דהא התם מיירי בטיט לחה טיט עם מים כמ"ש שם רש"י ד"ה טיט בהר הבית מנין. ומים מלחלחין הדיו ונמחק הכתב. דהא משום זה אמרו הרי שהי' שם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחץ ופירש"י ביומא דף ח' משום שימחק השם ועיין בנוב"י ושפיר הוי מחיקה גמורה ואין ראי' מזה לדעת המעיל צדקה. ואין להקשות דאמאי קרי לה וכי מותר לאבדן ביד והא זה לא הוי איבוד ביד דהא הגמ' שבת דף ק"כ קרי לה רק גרמא כבר תירצו דרק התם בשעה שיורד למים אינו ברור שימחק לכך אפי' אם נמחק לא הוי רק גרמא כמ"ש בחי' הרשב"א. אבל הכא דהעריבה של טיט מונח עלי' לעולם שפיר יבא לעולם לידי מחיקה לכך מיקרי מאבד אותן ביד. ועיין בזה בח' אבני נזר יו"ד סימן ש"ע מ"ש ליישב כה"ג מסוכה דף נ"ג ועשו"ת בית אפרים. ולעיל בפרקין הלכה א' וב' והלכה ו' הארכתי בזה ואכמ"ל עוד

ובגוף דברי החסד לאברהם מ"ש מיעל עיין בס' מגדול עוז להגאון הקדוש היעב"ץ ז"ל באבן הבוחן פנה א' שכתב דהא דקיי"ל דנשים שאמרו להם עכו"ם תנו לנו א' מכם ונטמאנה ואם לאו נטמאה את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש א' מישראל היינו דוקא כשאין ביד עכו"ם להרגם אבל אם אומרים תנה לנו אחת לטמא ואם לאו נהרוג את כולכם מותר למסור להם א' הואיל בלא"ה הם מסורים בידיהם להורגם ומתכוונים להנאת עצמה בלבד גם הו"ל קרקע עולם ומותר [וע"ש מה שנסתפק אי עשרה נשים הוי פרהסיא לענין ק"ה וכ' דמסתברא דהוי פרהסיא ע"ש] וע"ש עוד דברים מחודשים בענין זה ואכמ"ל. ובעיקר דברי השו"ת מעיל צדקה הנ"ל עיין בפרמ"ג או"ח סימן קנ"ג במשבצות סקט"ו מ"ש בקושרים דפי ספרים עם דבק ומניח שם שמות שאינן נמחקין י"ל דזה לא הוי מחיקה ונשאר בצ"ע. והערני לזה ח"א

שם הלכה ט' כל השמות האמורות באברהם קדש

עיין בס' מגדול עוז להגאון יעב"ץ בחלק אבן הבוחן פנה ב' מ"ש בזה ודו"ק

פרק שמיני הלכה ג'. לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבירור שאותן האותות בלאט וכישוף הן, לפי שנבואת מרע"ה אינה ע"פ האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה אלא בעינינו ראינוהו ובאזנינו שמענוהו כמו ששמע הוא הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר

הגה בספר בכור שור למס' יבמות דף פ"ז נסתפק בשנים שאמרו על דבר א' שאסור הוא ויש אחד שיודע בודאי שהוא מותר ושקר העידו אם מותר לאכול מאותו דבר בצינעא בל יוודע לאיש. והביא דברי רבינו בפרק י"א מהלכות שגגות הלכה ח' דפסק שם כרבנן דר' יהודה בכריתות דף י"ב דאין אדם נאמן נגד עדים אף לגבי עצמו והראב"ד בהשגות שם חולק עליו ופסק כר"י דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש ומוקמינן לה התם בגמ' דקאי בינו לבין עצמו. הרי מבואר מדברי הראב"ד דהיכא דהאדם יודע בעצמו שהן משקרין מותר לו לאכול בינו לבין עצמו. ואף דרבינו חולק עליו ופסק דלא כר"י אין לומר טעמו משום דאמרינן דמסתמא טעה נגד העדים ואין לו להאמין לעצמו דהא רבינו פסק בפ"ח מהלכות יסודי התורה דעדים שהעידו על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עידי שקר עכ"ל. והכי מסתבר שאדם שיודע דבר ברור לא ישוב מפני כל. אלא נ"ל טעמו כיון דאנן אסרו עליו בפרהסיא אסור אפי' בצינעא ע"ד שאמרו חז"ל כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין