בית המלך (בוים) לח

עובר על לאו דלא תכבה. וא"כ לא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. אך יש להביא ראי' מזה למ"ש הפסקי תוס' זבחים דהיכא דא"א לקיים עשה בענין אחר הוי שפיר בעידנא ועי' בטו"א חגיגה מש"ש בזה. וא"כ ה"נ כיון דא"א לקיים בענין אחר שפיר חשיב בעידנא ואכמ"ל]. וגם מ"ש דבכהן איכא לאו דלא תכבה. נלפענ"ד דאי נימא דבישראל בעל הקרבן לא יהי' הלאו דלא תכבה משום דאמרינן עשה דוחה ל"ת. שוב גם בכהן אפילו לא יהי' שייך לומר עשה דוחה ל"ת ג"כ לא יהי' איסור

וטעמא דידי הוא עפמ"ש בחידושי הרמב"ן בשבת דף ד' ע"א ליישב קושיות התוס' שהקשו אהא דאמרינן בפסחים דף נ': דבמתוסכ"פ מותר להכהן להקריב אחר תמיד של בין הערבים ולעבור על עשה דהשלמה ואמאי יהי' מותר וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. ותירץ הרמב"ן ז"ל דשאני התם כיון דכהן הוא שלוחו דישראל ולכך מותר לו לעבור. וכוונתו דאע"ג דקיי"ל כהנים שלוחא דרחמנא נינהו מ"מ כיון דחוב רמיא עליהם להקריב קרבנות ישראל שפיר ליכא האיסור עליהם היכא דלבעל הקרבן כשר הקרבן להקרבה. וע"ע בחידושי גור ארי' למהר"ל מפראג ז"ל למס' שבת מ"ש אהא דאמרי' בסוף עירובין כהן שיש לו יבלת חבירו חותכו לו בשיניו ואע"ג דהוי שבות וכי אומרין לאדם חטא בשביל שיזכה חברך שאני התם דעל הכהנים מוטל העבודה ואם אינו רוצה לעבוד מוטל עליו להכשיר כהן שיעבוד. ולכך שרי לחתוך ולא חשיב חוטא במה שיזכה אחר דזכות עצמו עכת"ד והעתיקו בס' גליוני הש"ס להג' מהר"י ענגיל ז"ל למס' שבת ע"ש וע"ש מ"ש בשם חי' גור ארי' עמ"ס עירובין דף ל"ב ע"ש. ועשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן נ"ג מ"ש לתרץ ג"כ קושיות התוס' מהך דפסחים דף נ"ט כדברי הרמב"ן משום דהכהנים שלוחי ישראל שוינהו רחמנא ע"ש. וא"כ לפ"ז ה"נ בודאי לא יהי' איסור לאו דלא תכבה על הכהן היכא דעל בעלים ליכא הלאו מטעם עשה דוחה ל"ת דכהנים שלוחין דישראל נינהו. והיכא דלבעלים מותר להקריב גם לכהנים מותר להקריב וזה ברור. ובזה אמרתי ליישב מה שראיתי בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת חלק ד' סימן רע"ב שהקשה בשם ח"א לשיטת הב"י יו"ד סי' קכ"ז בשם המ"כ דמ"ש ר"ת דעד א' שאמר נתנסך יינך והלה מכחישו דאינו נאמן דהיינו דוקא לבעה"ב ובני ביתו שהפסיד ממון שלהם. אבל אחרים לאו כל כמיני' להאמין לו בהכחשתו שלא נתנסך כיון דעד א' נאמן באיסורין ע"ש והקשה דא"כ אמאי אמרו בקדושין דף ס"ו בעד א' שאמר לו נרבע שורך והבעלים מכחישין אותו דכשר אף למזבח וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ב. הא נהי דהבעלים לעצמן נאמנין. מ"מ אמאי יהי' מותר להכהן להקריבו הא לגבי הכהן שוב נימא עד א' נאמן באיסורין ויהי' השור בחזקת נרבע עכ"ד והביא שכבר הקשה כן מהר"ש קיידונובר ז"ל בס' תפארת שמואל ומ"ש שם בשו"מ ליישב דכאן שאני דאם נאמינהו לעד א' דנרבע השור יהי' הפסד קדשים ועד א' אינו נאמן להפסיד קדשים דבריו צ"ע דמנ"ל לומר כן ועוד יש לעיין בדבריו ואכמ"ל. אך לפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר כיון דלדעת בעה"ב כשר הקרבן להקרבה שפיר מותר להכהן להקריב כיון דהוי שלוחו דישראל וא"ש מאד ודו"ק

ובעיקר מ"ש לעיל דמכבה מקצת אש מן המזבח לא מחייב רק אם מכבה בידים אבל אם נכבה מאיליו לא מחייב לדעת הרמב"ן פ' צו רק אם נכבה כל האש מן המזבח אבל מקצת האש לא. יש להעיר גם מהא דקאמר ר"נ אמר רבה בר אבהו המוריד גחלת מע"ג מזבח וכיבה חייב דלמה צריך למינקט וכיבה בידים הו"ל למימר דגם אם נכבה מאיליו ג"כ חייב לדעת הרמב"ן ז"ל, ואין לומר דעכ"פ מלקות אינו חייב משום דהוי לאו שאין בו מעשה ורק איסור לאו יש. ולכך נקט ר"נ היכא דכיבה בידים מ"מ יש לומר לפמ"ש הירושלמי פ"ג דשבועות בנשבע שיאכל הככר וזרקו לים דחייב מלקות משום דבמה שזרקו לים זה הוי מעשה וגורם כדי שלא יוכל לאכלו לעולם ע"ש וא"כ ה"נ במה שמורידו מן המזבח גרם שיכבה מאליו שפיר זה מיקרי מעשה. ואי נימא דאפילו נכבה מאליו ג"כ איכא איסור לאו דאש תמיד תוקד על מזבח לא תכבה. שוב בכה"ג שהורידה מן המזבח. ועי"ז נתכבה מאליו יהי' מחייב גם מלקות על זה. דזה הוי מעשה. וע"כ מבואר כדברינו דעל כיבוי במקצת ליכא איסור שלא יכבה מאיליו ורק על כיבוי בידים איכא איסור דאש המזבח תוקד בו לא תכבה אפי' על כיבוי במקצת. אבל על איסור דכיבוי מאליו שפיר ליכא על כיבוי במקצת וז"ב. אולם יש לעיין למאי דמשני הגמ' הך דר"נ אמר רבה בר אבוהו דליכא אלא האי. אבל כיבוי במקצת גם ר"נ מודה דליכא איסור. א"כ שוב הדרא קושיותנו לדוכתי' דאמאי נקט ר"נ וכיבה דמשמע בידים הא אפי' אם עי"ז שהורידה מן המזבח נתכבה מאיליו ג"כ חייב מלקות לדעת הרמב"ן הנ"ל וצ"ל דמזה יהי' מקור לדעת התוס' בשבועות דף ד' רע"א דנשבע על ככר לאכלו וזרקו לים דיהי' ג"כ לאו שאין בו מעשה. וא"כ ה"נ אפילו היכא דבזה שמורידו מן המזבח גורם שיתכבה הגחלת מאיליו ג"כ לא מיקרי לאו שיש בו מעשה ודו"ק. [ועיין בתוס' יומא דף מ"ו ע"ב ד"ה כי פליגי מ"ש דמכבדן לאמה לאחר שכבו ע"ש וצ"ע שם מ"ש דאינו עומד לאוספן הא לאביי יהי' עומד לאוספן דרק בפקעה מאילי' קיי"ל דלא יחזיר אבל בהורידה כתבו התוס' בזבחים שם דיחזור ולהרמב"ן בנכבה מאילי' איכא ג"כ איסור. ואפי' לדברינו דבכיבוי מקצת ליכא איסור מ"מ לכתחלה לא יעשה כן וצ"ע ואכמ"ל.] שוב מצאתי במנחת חינוך מצוה קל"ג שנסתפק בזה אם הוריד הגחלת מן המזבח וע"י הורדה נתכבה מאליו אי חייב והביא בשם ספר מוצל מאש שחקר בזה אמאי לא יהי' חייב בהורדה לחוד. וע"ש משה"ק הרב מוצל מאש על הרמב"ם למה לא מחלק בין כל הגחלת