בית המלך (בוים) לו

ומ"מ משמע מד' הלבוש דהוא רק חומרא בעלמא לצד היותר טוב ואכמ"ל

ובעיקר קושיות המנ"ח שהבאתי למעלה דאם כותב שם הוי' אחר שכתב י"ק ומוסיף וא"ו מבטל השם הקודם. והביא דמיון לזה מנדרים דף י' דאין לומר לה' חטאת שמא לא יגמר דיבורו ונמצא מוציא ש"ש לבטלה. הנה עיין תוס' ישנים יומא דף ל"ט ע"א שהקשו אמאי קאמר הכה"ג בגורלות לה' חטאת. ולא חיישינן להך דנדרים. ותירצו דשא"ה דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה' והדר ועשהו חטאת. וע"ש בגבורת ארי שדחה דבריהם וכתב תירוצים אחרים. הא' דבגורל באמירת לה' לחוד בלא אמירת גם קרבן ג"כ סגי אלא לרווחא דמלתא קאמר שיברר דבריו יותר בפירוש. ועוד תי' דהתם בנדרים ה"ט דחיישינן דלמא אמר לה' בלא קרבן אחריו היינו שבתוך כך חוזר בו מהקדישו ונמצא שמוציא ש"ש לבטלה. אבל הכא ל"ש חזרה דבלא דיבור נתקדש ע"י גורל. ועוד תירץ דכהנים זריזין הן ע"ש. ועיין בתו"כ ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא ב' ברייתא ד' ובביאור הגהות מהרי"ד מ"ש בשם זי"ר שהקשה מפסוק לה' ארץ ומלואה ע"ש ולהנ"ל מיושב וע"ש שכתב שראה בספר א' טעמא דר"ש הוא שמא ימות בתוך כך ע"ש. ולפי הנ"ל נדחה דמיון המנ"ח מנדרים ודו"ק

שם הלכה ו'. נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום

מקור דברי רבינו הוא משבת דף ק"כ ע"ב. והנה בחידושי הרשב"א שם כתב אהא דקאמר ר' יוסי לעולם הוא יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף וז"ל, תמיהא לי מילתא דהא מכיון שהוא מכניס ידו לתוך המים ה"ז כמקרב את כיבויו. ויש לומר דלא קרינן מקרב את כיבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר. אי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור. משום דאם יפלו שם ניצוצות או מגיע שם הדליקה ודאי תכבה אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים עכ"ל. ודבריו תמוהין דא"כ מאי פריך הגמ' דר' יוסי אדר' יוסי דלמא שאני גרם כיבוי דבודאי יכבה שפיר אסור אבל בגרם מחיקה דאפשר שלא ימחוק א"כ הו"ל דבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישא ממילא שפיר ס"ל לר' יוסי דמותר דיש לומר דס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וכבר הקשו כן הבית אפרים יו"ד סי' ס"א. והגאון מטעלז ז"ל בתשובתו שהבאתי למעלה בהלכה ב' ע"ש שהאריך בזה. וע' תשו' אבני נזר יו"ד סי' ש"ע שהרגיש בזה בס"ק ו' שם וכתב וז"ל וצ"ל לדעת הרשב"א שרצונו שימחק כדי שלא יצטרך לשמור שלא ירחץ ולא יסוך. ואף שעיקר כוונתו לטבילה. כה"ג חשיב מתכוון בפר"א דמילה גבי מילה בצרעת דמקשה ל"ל קרא דשא"מ הוא ומשני באומר לקוץ בהרתו דבנו מתכוון. ולא חשיב אפשר לקיים שניהם. שלא יתכוון דע"כ מתכוון גם לזה כיון שרצונו לזה אם יהי' בלא איסור וה"נ בנ"ד עכ"ל. מבואר מדבריו דכה"ג לא חשיב דבר שאין מתכוון. אולם בחי' הריטב"א יומא דף ח' ד"ה הרי שהי' שם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחץ כתב וז"ל פירש"י ז"ל כדי שלא ימחקנו והקשו בתוס' דהא כיון דלא ממשמש בי' גרמא בעלמא הוא בדבר שאין מתכוין ולא הוי פסיק רישא עכ"ל השייך לענינינו. מבואר דס"ל דמיקרי דבר שאין מתכוין ולפ"ז מאי פריך דר' יוסי אדר"י. והנלע"ד לכאורה ליישב לפ"ד המקור חיים בהלכות פסח שכתב לחדש דהא דפליגי ר"י ור"ש אי דבר שאין מתכוין אסור או מותר הוא דוקא בלאוין שאין חייבין רק ע"י מעשה אבל לאוין שאין בהן מעשה אפילו ר' שמעון מודה דדבר שאין מתכוין אסור. ולפ"ז שפיר פריך הכא דר' יוסי אדר' יוסי דלמאי דס"ל לר' יוסי דאפי' גרם כיבוי אסור. הרי דס"ל דאפי' אינו עושה מלאכה בידים עובר על איסור תורה אע"ג דכתיב לא תעשה כל מלאכה משמע שיעשה מעשה מ"מ ס"ל לר' יוסי דלא בעינן מעשה גמורה רק אפי' גורם ג"כ אסור. א"כ גם בגרם מחיקה אמאי לא יהי' איסור תורה אפי' הוי דבר שאין מתכוין וגם הוי רק גרם מ"מ יהי' אסור כיון דס"ל בכל איסורין שבתורה דאפי' גרם לחוד אסור ולא בעינן מעשה גמור שוב לדידי' גם דבר שאין מתכוין יהי' אסור ודו"ק

ובעיקר דברי המקור חיים. הנה ראיתי להגאון מקונצק ז"ל בס' חלקת יואב מהדו"ת בהשמטות אות ב' שהקשה עליו מזבחים דף צ"א ע"ב דקאמר התם דלמ"ד דבר שאין מתכוין מותר המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים ולא חיישינן לאיסור מכבה אש מעל מזבח. והקשה לפמ"ש הרמב"ן עה"ת פ' צו דאם נתעצלו הכהנים ונכבה האש מע"ג המזבח עברו על לאו דאש תמיד תוקד ע"ג המזבח לא תכבה ע"ש. וא"כ הא לאו דמכבה הוי אפי' באופן דאין עושה מעשה. וא"כ אמאי אמרינן דלמ"ד דשא"מ מותר יכול לזלפו ע"ג האישים הא בכה"ג דאין עושה מעשה אסור גם דשא"מ אסור עכ"ד. והוא קושיא מושכלת. ואמרתי ליישב עפ"מ שראיתי בשירי קרבן ירושלמי פט"ז דיבמות הלכה ג' ד"ה נפל. אהא דקאמר ביבמות דף קכ"א נפל לתוך יורה מלאה יין ושמן מעידין עליו מפני שתחלתו מכבה וסופו מבעיר ולכך מעידין עליו דא"כ אמאי קאמר בזבחים דאם מזלף יין מזבח הוי מכבה והא אינו מכבה כלל דסופו מבעיר ונשאר בצ"ע

וראיתי בערוך לנר יבמות שם שכתב כיון דבשעתו הוי מכבה חשיב מכבה והביא ראי' מביצה דף כ"ב דקאמר ג"כ תחלתו מכבה וסופו מבעיר.