בית המלך (בוים) כא

מבואר מזה דשלכדה"נ בע"ז אסור מה"ת וממילא שפיר מייתי ר"י ראי' מכל הני קראי דלא חיישינן לזבל משום דזה וזה גורם מותר ודו"ק. אך יש לדחות לפ"ד הט"ז יו"ד סי' קי"ז ומג"א סי' תקפ"ח דהיכא דהתורה התירה בפירוש אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור אותו דבר. א"כ שפיר אין ראי' מזה דשלכדה"נ בע"ז אסור מה"ת דשפיר י"ל דמותר מה"ת ומ"מ מייתי שפיר ראי' מכל הני קראי מדחזינן דהתורה התירה בפירוש לזרותו לרוח שפיר אין כח ביד חכמים לאסור לזרותו. ובזה מיושב מה דקשיא אצלי מכבר אהא דפריך בע"ז דף מ"ב על ר"ל דס"ל עכו"ם שנשתברה מאילי' מותרת דנתבטלה מהא דתנן דחכמים אוסרין לזרותו לרוח משום שנעשה זבל ואמאי תיהוי כעכו"ם שנשתברה מאילי' דמותרת. ומשני ה"נ כדרבא דגזרינן דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל עכו"ם ביד ישראל דאינה בטילה עולמית ע"ש וק"ל דא"כ מאי מייתי ר' יוסי ראי' לקמן דף מ"ד ע"א דמותר לזרות לרוח מקרא דויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו הא התם הוי ע"ז של עכו"ם והו"ל עכו"ם שנשתברה מאילי' ואסור רק מגזירה דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה וא"כ שפיר י"ל דבימי דוד לא הי' הך גזירה ושפיר מותר אבל השתא דרבנן גזרו הך גזירה דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה שפיר י"ל דאסור לזרותו לרוח משום דזה וזה גורם אסור ומאי ראי' מייתי מהאי קרא. אך לפ"ד הט"ז הנ"ל א"ש דשפיר מייתי ראי' מקרא דכיון דכתיב מפורש בתורה דמותר לזרותו לרוח שפיר ראי' דהתורה התירה בפירוש זה וזה גורם בע"ז. ומ"מ אין להוכיח מקרא דעכו"ם שנשתברה מאילי' מותר ולא גזרינן גזירה דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה. דשפיר יש לדחות דקרא אתי רק לאשמעינן דאע"ג דעכו"ם אסור בהנאה דלא מהני ביטול מחמת גזרה הנ"ל מ"מ מותר לזרותו משום דזוז"ג מותר ודו"ק. שוב ראיתי דאי אפשר לומר דעדיין בימי דוד לא הי' הגזרה דדלמא מגבה לה דא"כ למה דמפרש ר' יוסי הא דכתיב וישאם היינו שזרו לרוח. קשה דל"ל לזרות לרוח הא כיון דנתבטלה הע"ז שפיר היו יכולין ליטול לעצמן וע"כ מבואר מזה דגם בימי דוד כבר הי' הגזרה דדלמא מגבה לה וא"כ שפיר פריך ר' יוסי מזה על רבנן דסברי דאסור לזרות לרוח. ואין ראי' מזה לדעת הט"ז ופשוט. וכן מהא דרמי רב הונא התם כתיב ויאמר דוד וישרפו באש וכתיב וישאם ומשני לא קשיא כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן לאחר שבא איתי הגיתי ע"ש מבואר ג"כ דכבר הי' בימי דוד הגזרה דדלמא מגבה לה דאל"כ למה היו צריכין להמתין עד שיבא איתי הגיתי ויבטלם הי' להם לבטלו בעצמם. וע"כ דכבר הי' הגזרה בימי דוד וכן מבואר מדהתו"ס שם ד"ה כאן ודו"ק. והנה בס' עבודת עבודה להגאון מהרש"ק ז"ל נסתפק אם ישראל קטן יהי' יכול לבטל ע"ז של עכו"ם דגזרה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה ל"ש כאן דהא קטן לאו בר קנין הוא ע"ש ולפענ"ד ראי' מכאן דקאמר כאן קודם שבא איתי הגיתי כאן לאחר שבא איתי הגיתי. ולמה היו צריכין לאיתי הגיתי הא היו יכולין לומר לקטן שיבטלן. וע"כ מוכח מזה דגם קטן אין יכול לבטל אע"ג דבדידי' ל"ש הגזרה, מ"מ שפיר גזרינן אטו גדול וכדגזרינן בשבת דף קל"ט דלמא אתי למיסרך ודו"ק. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשו תוס' פסחים דכ"ז ע"ב ד"ה חוץ אהא דקתני התם דאפר אשירה לעולם אסור הא ע"ז שנשתברה מאילי' מותרת ע"ש והקשה הפנ"י הא אפי' לר"ל דמותרת הוא רק מדאורייתא. אבל מדרבנן אסור משום גזרה דדלמא מגבה לה וא"כ לק"מ קושיותם ע"ש. אך אי נימא דבישראל קטן ל"ש הך גזרה דדלמא מגבה לה שפיר י"ל דכוונת התוס' להקשות דמלשון ואפר אשירה לעולם אסור משמע אפי' נשרפה ע"י ישראל קטן דלאו בר קנין הוא ול"ש הך גזרה ושפיר הקשו ודו"ק. ובעיקר הראי' שהבאתי לעיל דשלכדה"נ בע"ז אסור מה"ת מע"ז דף מ"ג. שוב ראיתי בשעה"מ בפרקין שהביא ג"כ ראי' זו ודחי לה ג"כ מדברי הט"ז שהבאתי וע"ש שהשיג ע"ד הט"ז מכמ"ק. ובמקו"א כתבתי כמה ראיות לדברי הט"ז. ועיין סוטה דף ז' ע"א איכא בינייהו אבל אמרו ע"ש מבואר דת"ק ס"ל דלא כהט"ז דלהט"ז כיון דהתורה אמרה בפירוש והביא איש את אשתו אל הכהן אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור ור' יהודה ס"ל כדעת הט"ז. ועמ"ש בהגהות מלא הרועים עמ"ס ברכות דף ט"ו דר' מאיר ס"ל כדעת הט"ז ור"י לא ס"ל כדעת הט"ז ועשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' א' בפירוש הגמ' בכורות דף ל"ה ע"ב דפריך לר"מ דס"ל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו היאך הכהנים דנין דין וכתיב על פיהם יהי' כל ריב דכוונת הגמ' אע"ג דהחשוד על דבר לא דנו הוא רק מדרבנן מ"מ פריך שפיר מקרא כדברי הט"ז ע"ש והארכתי מזה במקו"א ואכמ"ל. עוד נלפע"ד ראי' דבע"ז אסור אפי' שלכדה"נ מד' הירושלמי פ"ב דפסחים ה"ג דקאמר עשה כרי ומירחו ואח"כ השתחווה לו אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה משום עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור וע"ש בש"ק שהקשה דאדרבה איסור טבל חמור דחייב עליו מיתה ביד"ש משא"כ האוכל איסורי עכו"ם אינו אלא בלאו ע"ש אך אי נימא דעל איסורי עכו"ם חייבין אפי' שלכדה"נ אתי שפיר דאי' עכו"ם הוי איסור מוסיף על איסור טבל מטעם שלכדה"נ והתוס' יבמות דל"ג סוברים דאפי' קל על חמור חל באיסור מוסיף ודו"ק ומ"ש בגהש"ס בירושלמי שם דע"ז הו"ל אי' חמור דאסובה"נ דבריו תמוהין דמאן לימא לן דאיסור ע"ז חמור משום דאסובה"נ דלמא טבל חמור דהוי במיתה ביד"ש וכה"ג אמרינן בחולין דק"א וגם הא אנן קיי"ל דאין אחע"א באיסור חמור לחוד וכמש"ל וע"כ דכוונת הירושלמי הוא מטעם דהוי מוסיף ומ"ש הש"ק לתרץ דע"ז הוי מיתה ביד"א תמוה מאד דרק עבודת עכו"ם הוא במיתה אבל הנאת ע"ז ל"ה רק לאו ואכמ"ל: