בית המלך (בוים) יח

משום דהוי דינו כשאר קדק"ל דנפק"ל מקרא דלא תוכל וכו' אבל בפט"ח דלא כתיב גבי' לשון אכילה יש לומר דאסור שלא כדרך הנאתן. אך לפ"ז שוב להך גז"ש דערופה טרופה דנפק"ל איסור לפט"ח לאחר עריפה בין למאי דקאמר ר' נחמן דהך גז"ש צריך לר"ש דמודה לאחר עריפה ובין למאי דקאמר ר' ששת ספרא חבריך תרגימנא לעולם ר"י ואיצטריך סד"א עריפה במקום פדיי' עומדת מה פדיי' מותרת אף עריפה מתרת קמ"ל דיהי' קילא לפט"ח לאחר טריפה דלא יהי' אסור בשלא כדה"נ כיון דנפק"ל מעגלה ערופה וע"ע הא לא אסור בשלכדה"נ כדכתיבנא ואולי יש לומר דכיון דלר"י גם מחיים אסור ורק הגז"ש דערופה ערופה לאסור לאחר עריפה הוא רק דלא נימא מה פדיי' מותרת אף עריפה אפשר דאמרינן אהדרי' לאיסורי' קמא וכמו מחיים אסור שלא כדה"נ אף לאחר עריפה ועדיין צ"ע ובירור בזה ואכמ"ל

ודע דיש להקשות אי נימא דחייב מלקות על אכילת ע"ע עכ"פ דהוי דינו כשאר קדק"ל דאסורין מקרא דלא תוכל כמ"ש לעיל. א"כ קשה מאי פריך אי ר"י מחיים מיסר אסור הא שפיר נפק"מ דמחיים בודאי ליכא שום מלקות על אכילתו כיון דרק מסברא אסור ולכך צריך הגז"ש דערופה ערופה לאשמעינן דלאחר עריפה חייב מלקות על אכילת פט"ח כמו ע"ע. ונראה דמזה יהי' ראי' לשיטת רבינו בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות ה"ג שכתב והאוכל מבשר אדם או מחלבו אינו לוקה והקשה המשל"מ בפי"ד מהל' אבל דהא כיון דקיי"ל דמת אסור בהנאה מגז"ש דשם שם מעגלה ערופה וא"כ הא בע"ע לוקין על הנאה דילפינן מקדשים א"כ גם בבשר אדם יהי' לוקין וכתב שם לחדש דרבינו יסבור דבעגלה טרופה ליכא מלקות על הנאה ע"ש שנדחק בטעמו. ולפ"ז יהי' ראי' נפלאה מכאן לשיטת רבינו דמכאן מבואר דעל עגלה ערופה ליכא שום מלקות בין על אכילה ובין על הנאה דא"כ שפיר לימא דאיצטריך הגז"ש דערופה ערופה למלקות דמחיים ליכא מלקות וע"כ כדברי רבינו ודו"ק. שוב מצאתי להגאון מהר"י מקיטנא ז"ל בס' יבין דעת על יו"ד הנדמ"ח סימן פ"ז שהביא מ"ש הרמב"ן בסהמ"צ שלו במנאו המצות בחשבונו מה שהשמיט הרמב"ם כתב במצוה ו' דצריך לחשוב במנין המצות גם עגלה ערופה ופט"ח דאסורין וחייבין עליהן מלקות דעגלה ערופה כפרה כתיב בה כקדשים ופט"ח נלמוד מגז"ש דעגלה ערופה ודינו כע"ע. ונמנה למצוה מיוחדת אעפ"י שנלמד מגז"ש כמו ערל בתרומה שנלמד מגז"ש דפסח ונמנה בפ"ע עכ"ד הרמב"ן. וכתב בס' הנ"ל ליישב שיטת רבינו דהשמיט הלאוין דעגלה ערופה ופט"ח משום דרבינו ס"ל שאעפ"י שאיסור הנאה דע"ע הוא מה"ת מדכתיב כפרה כבקדשים הא בקדשים גופא ליכא מלקות על הנאה אלא במקום דשייך מעילה ובע"ע דליכא מעילה כמ"ש תוס' יומא דנ"ט שפיר ליכא מלקות על הנאה. וגם על אכילה ליכא מלקות דלא דמי ע"ע לקדק"ל דאיכא מלקות על אכילה מלאו דלא תוכל. דע"ע דינו כקדשי בדה"ב דהמלקות שלו הוא מטעם מעילה ובע"ע דליכא מעילה ליכא מלקות ודינו כהקדש מחובר דקיי"ל דאסור מה"ת ומ"מ ליכא מלקות. ולכך השמיט גם פט"ח דהא פט"ח גופי' מע"ע יליף וכיון דעל ע"ע אין לוקין גם בפט"ח ל"ש מלקות עכ"ד ולפי דבריו מיושב כל מה שנדחק שם במשל"מ פי"ד מאבל הנ"ל בשיטת רבינו פ"ב ממאכא"ס הנ"ל דשפיר ס"ל דאוכל בשר אדם אינו לוקה משום דאע"ג דקיי"ל מת אסור בהנאה מג"ש דשם שם מע"ע מ"מ אינו לוקה דהא רבינו ס"ל בסהמ"צ הנ"ל דעל ע"ע גופי' אין לוקין וא"ש, ולפ"ז לשיטת הרמב"ן בספר המצות הנ"ל דש"ל דעל עגלה ערופה חייב מלקות על הנאה וגם על פט"ח חייב מלקות על הנאה כיון דנפק"ל מגז"ש דעריפה ערופה שוב הדרא קושיותינו הנ"ל לדוכתי' דמאי פריך אי לר"י מחיים מיסר אסור הא שפיר נפק"מ דמחמת איסור הנאה דמחיים ליכא מלקות על הנאה ומחמת הגז"ש דערופה ערופה יהי' חייב מלקות ושפיר אצטריך הגז"ש גם לר"י וצע"ג

ובעיקר פירכת הגמ' אי לר"י מחיים מיסר אסור הקשתי זה שנים רבות דמאי קושיא הא קיי"ל דכל דבר שנעשה מצותו אין מועלין בו. ורק עגלה ערופה ותרומת הדשן קאמר הגמ' יומא דף נ"ט וזבחים דף מ"ו דהוי ב' כתובים הבאין כאחד וגזה"כ דאף שנעשה מצותן מועלין בהן ואסורין. וא"כ מאי פריך אי לר"י מחיים מיסר אסור הא שפיר י"ל דהו"א כיון שנערפה נעשה מצותה ויהי' מותר בהנאה לכך שפיר צריך הגז"ש מע"ע דאפי' אחר שנערפה הפט"ח ונעשה מצותה אסורה כמו ע"ע. ונלפע"ד דשאני עריפת פט"ח שבאמת עיקר מצותן הוא פדיי' ורק שהתורה אמרה שאם לא פדאן שמוכרח לערפן וכדאמרינן בבכורות שם תני לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו ע"ש הרי דמצות עריפה הוא רק הפסד וע' לקמן פי"ב מה' ביכורים ה"א ואם לא רצה לפדותו מ"ע לעורפו ובהשגות הראב"ד שכתב דהוי עבירה ומזיק נקרא [וע"ש ביאור הרדב"ז מ"ש דע"פ סוד הוי מתקן ע"ש ובאמת נראה דמקור דברי הראב"ד הוא מגמ' הנ"ל דהוא הפסיד ממונו של כהן וכ"מ במכילתא פ' בא. ועבס' תמים דעים להראב"ד סי' קע"ט בשם בעל העיטור דעריפת פט"ח אין מברכין עלי' ע"ש וקצ"ע בזה ואכמ"ל.] וא"כ שפיר לא מיקרי נעשה מצותו. ושו"ר בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"א סי' פ"ח שהביא בשם המעיין החכמה שהקשה על שוהנ"ס דיהי' מותר לאחר שסקלו דהוי נעשה מצותו ע"ש. ולפי דברינו בפט"ח א"ש גם בשוהנ"ס דגם סקילת השור הוא ענין הפסד לבעלים כמבואר בירושלמי פ"ק דסנהדרין הלכה א' שוהנ"ס כולו ממון וגזה"כ הוא שיסקל ולכך ל"ש גבי' נעשה מצותו וז"ב. וכעת יצא לאור ס' ביכורי שלמה להה"ג מהר"ש רזעכטא ז"ל ח"ב ומצאתי שם תשו' אדמו"ר הגה"ק בעל סד"ט זצ"ל שכתב שם ליישב משוהנ"ס ופט"ח כמו"ש ונהנתי מאד. וע"ש בב"ש ח"א סי"א בזה ואכמ"ל: