בית המלך (בוים) קכז

בשפתים ולא שגמר בלבו מסברא קאמר הכי דאלת"ה למאי דמסיק דהוי ב' כתובים הבאין כאחד ל"ל קרא דבעינן מוצא שפתים וא"כ שפיר י"ל דאפילו למאי דס"ד לפרש הברייתא ולא שגמר להוציא בשפתיו דג"כ מסברא אמרינן הכי וא"כ גם למסקנא אמרינן הכי עכ"ד. וממילא לק"מ מה שהביא הטל תורה ראיה מדברי פירוש הרא"ש לנדרים כשנעיין בדברי הרא"ש שכתב וז"ל ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן לי' כמוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו עכ"ל דלהנ"ל כוונת הרא"ש דמזה גמרינן דאפי' בקדשים אם גמר בלבו להוציא בשפתיו לא מהני מחשבה דאי לאו הך קרא גם בקדשים מהני וז"פ. ועתוס' ערכין דף ה' ע"א ד"ה אדם יודע שהקשו קושיית הטו"א ותירצו דהא דלא אמר כלום היינו מה שאמר בפיו אבל מה שחשב בלבו מהני ע"ש. ומבואר דהתוס' ס"ל דלא כהטו"א ועשו"ת בית יצחק או"ח סי' ל"ב אות ט"ו שתמה עליהם דהרי התם בהמשנה איתא קונם שאני נהנה לזה ואמר לזה לא אמר כלום ושם בודאי מיירי דלא מהני כלל אפי' מחשבתו דהרי נדר בעלמא לא מהני מחשבה ורק בנדרי הקדש וא"כ הא הני דינים בהדדי מיתניין ע"ש. ויש לפקפק ע"ז די"ל כוונת המשנה דדיבורו לא מהני כלום והוי כאילו לא אמר כלל ולכך בתרומה וקדשים דמהני מחשבה בלא"ה חל ההפרשה מטעם מחשבה אבל בקונם אני נהנה לזה דלא מהני מחשבה שפיר לא חל כלל. ועיין שו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' ד' שכ' ליישב קושייתו דהתוס' סוברים כשיטת ר"ת הובא ברא"ש בתענית ובט"ז או"ח סימן תקס"ב דהא דאמרינן גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו הוא דוקא בשבועה ולא בנדר דבכל נדר מהני גמר בלב ולא צריך ביטוי שפתים וא"כ א"ש קושיא הנ"ל דיש לפרש גם בקונם לזה דהא דלא אמר כלום היינו דיבורו אבל מחשבתו מהני ע"ש שהאריך בזה ואכמ"ל

שוב מצאתי לרבינו יוסף קורקוס ז"ל בביאוריו על הרמב"ם הלכות מעשה קרבנות [והוא כתב יד ישן נושן מאוצר הספרים של כאדמו"ר הגאון זצ"ל] שכתב שם בפרק י"ד הלכה י"ב וז"ל בנדרים וכו' כן נתבאר בברייתא פ"ג דשבועות מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין שנאמר כל נדיב לב עולות ואם תאמר א"כ למה הוצרך פיו ולבו שוים תיפוק לי' שבלבו סגי. ובהא איכא למימר דטפי עדיף כי לא הוציא כלום מפיו מבשהוציא הפך מה שבלבו כי אין הולכין אחר לבו אלא כשאין מה שבפיו מכחיש [וזה כוונת התוס' ערכין דף ה' ע"א בתירוצם הב'] אלא דקשיא לי עדיין למה הוצרכו לומר שכינויי קרבן כקרבן תיפוק לי' דבגומר בלבו סגי וגם בזה יש לומר דאם אינם לשון קרבן הוה אמינא דטפי עדיף שותק וכדאמרינן גבי קידושין אע"ג דנתן ולא פירש דיו כי אמר לשון דמשמע למלאכה גרע טפי, עוד יש לומר דכי אמרינן דגמר בלבו ה"מ כשהסכים שלא להוציא דבר רק שיהא הקדש במחשבה. אבל כשהוציא בפיו הרי לא גמר שיהא הקדש במחשבה אלא בדיבור ולכך צריך שיהא דיבור של הקדש וזה נראה מלשון רש"י שם. עוי"ל דכי אמרינן דהוי הקדש במחשבה היינו לחייב אותו אבל לאו או בל תאחר [מיותר תיבת או ואולי חסר כאן אבל לאו "דבל יחל" או בל תאחר. ויותר נראה דצ"ל דבל] אין בו אלא בהוציא בפיו דלאו גבי הוציא בפיו הוא דכתיב ע"כ לשונו. ומפורש מתירוצו האחרון דלא כדעת הגאון מקוטנא ז"ל בשו"ת ישועות מלכו יו"ד סי' ל"ט הנ"ל שכתב לחדש דנדרי הקדש במחשבה לא יהי' איסור בל יחל משום דבל יחל דברו כתיב אבל בבל תאחר יהי' מחויב אפילו במחשבה משום דבנדרי הקדש כתיב כי תדור נדר ונדרי הקדש הא מהני מחשבה ולכך גם בנדרי הקדש במחשבה עובר בבל תאחר אבל על בל יחל דכתיב לא יחל דברו אינו עובר רק בדיבור ע"ש ומדברי רבינו מהר"י קורקוס מפורש יוצא דאפי' על בל תאחר אינו עובר במחשבה והארכתי בזה בדברי הישועות מלכו בתשובה לכבוד ידנ"פ המופלג גדול בתורה חו"ב עצום וכו' מוה"ר אברהם דוד ראבינאוויטש שיחי' נכד הגה"ק מהר"א מפאריסאוו זצ"ל ואכמ"ל. ומה שכתבתי למעלה בשם הבי"צ דדעת ר"ת בכל נדרים דמהני במחשבה עיין בישועת מלכו שם שכתב דאי אפשר לומר כן דר"ת מיירי בכל נדרים דא"כ הא דתנן בפ"ב דנדרים ובפ"ג דשבועות חומר בנדרים משבועות ושבועות מנדרים ולא קחשיב דנדרים בלב וע"כ דר"ת מיירי רק בנדרי מצוה אבל בנדרי איסור מודה דבעינן דיבור ודו"ק

וכדי לעטר את ספרי בדברי רבינו מהר"י קורקוס ז"ל אשר לא ראו עדן אור הדפוס אעתיק עוד מה שכתב בפרק זה ושייכים לענינינו. בהלכה י"ג כתב וז"ל אחד נדרים וכו' פ"ק דר"ה מוצא שפתיך זו מ"ע וכו' עד ומשני חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ורבינו לא חשש לבאר רק עשה היותר מבואר. ורבא אמר שם כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה וזה אינו נלמד אלא מובאת שמה והבאתם. וכאשר כתב רבינו דוק ותשכח. עוד שם ת"ר חייבי דמים וכו' צדקות ומעשרות לקט שכחה ופאה כיון שעברו ג' רגלים עובר בבל תאחר וכו' וקשה להם בתוס' שהרי אמר רבא שצדקה מחייב מיד דהא קיימו עניים ותירצו ברייתא בדלא קיימו עניים ואחר ג' רגלים מחייב לאהדורי בתרייהו ואינו נראה זה דעת רבינו שבהלכות מתנות עניים פ"ח [כ'] שעובר מיד אם יש עניים ואם אין עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים ולא הזכיר ג' רגלים שם גבי צדקה כלל. עוד תירצו בתוס' דעובר לאלתר דרבא היינו עשה כמו האחרים שברגל אחד עובר בעשה אבל בל"ת אחר ג' רגלים. וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכבר דחו פי' זה. והדבר פשוט שאין דעת רבינו כן. ונראה שדעת רבינו כשיטת הר"ן דמאי דתני בברייתא צדקות היינו לומר דקאי עלה בבל תאחר אבל לא קתני שאין עובר בבל תאחר אלא בג' רגלים ולכך בא רבא ופירש דצדקה מחייב לאלתר ומשום דרוב השנויים