בית המלך (בוים) קכה

בהדי עשה כיון דעל הל"ת אין לוקין משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה או לאו הניתק לעשה. גם על העשה אין לוקין או דלמא דלוקין על העשה. וכתב שם דלכאורה יש להכריח כן דהא בכל לאו הניתק לעשה דאמרינן למ"ד בטלו ולא בטלו אינו לוקה כל זמן שלא ביטל העשה. ולמה אין מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כגון גבי אונס שגירש דאמרינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי ולמה לא מכין אותו עד שתצנ"פ לקיים העשה. ואפילו דנימא דאין כופין רק על עשה שעובר הזמן וכמו שמשמע מלשון רש"י כתובות דף פ"ו שם דומיא דסוכה ולולב מ"מ קשה מפסחים דף צ"ה דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו למה לא מכין אותו לקיים העשה שהרי כשיעבור פסח אי אפשר לקיימה עוד. וע"כ ראי' מזה דהיכא דאיכא עשה עם ל"ת כיון שאין לוקין על הל"ת אין לוקין גם על העשה. ובזה תירץ קושיית התוס' שם שהקשו דלמה צריך קרא דיקריב אותו שכופין אותו כיון דאיכא עשה ולהנ"ל מיושב דשאני הכא דאיכא בהדי עשה גם ל"ת בבל תאחר עכ"ד

ודבריו נפלאין אצלי מאד מכמה ראשונים דהא על הא דכופין על צדקה הקשו התוס' וכל הראשונים דאמאי כופין הא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה. וע"ז תירצו רוב ראשונים משום דאיכא לאוין דלא תקפוץ לכך כופין אע"ג דהוא מ"ע שמתן שכרה בצדה וא"כ מבואר להיפך דאפי' במ"ע שמתן שכרה בצדה אם איכא לאו כופין ואע"ג דהלאו דלא תקפוץ הוא לאו שאין בו מעשה [וגם אפשר דהוי לאו הניתק לעשה כמו שנסתפק בזה הגאון בברכי יוסף יו"ד סימן רמ"ח ע"ש שכתב על מה שתירץ המשל"מ דלא תשכב בעבוטו הוי לאו הניתק לעשה וז"ל אע"ג דבצדקה כתוב כי פתוח תפתח יש לומר דשאני צדקה דאית בה תרי לאוי וכמ"ש פ"ק דתמורה גבי מימר א"נ כי פתוח פירושו אלא ומשמע קודם הלאו וצריך להתישב בזה ואני אמרתי בהחפזי עכ"ל]. וא"כ אין לוקין עליו אפ"ה כופין ואף דהעשה הוא עשה שמתן שכרה בצדה. וצ"ע דברי הערוך לנר. ואפשר דאין כוונת הערוך לנר דאין כופין רק בלאו הניתק לעשה דהכתוב נתקי' לעשה אבל בלאו שאין בו מעשה ושאר לאוין שאין לוקין עליהם גם הערוך לנר מודה דכופין אותו ולכך שפיר כופין על צדקה דהא הלאוין דלא תקפוץ ולא תאמץ לא הוי לאו הניתק לעשה כמ"ש בהפלאה במס' כתובות שם לפרש דברי התוס' דנקטי תרי לאוין כדי שלא יהי' לאו הניתק לעשה דעשה אינו מנתק לתרי לאוין ע"ש וכמו שכתב בברכי יוסף הנ"ל אבל בלאו הניתק לעשה שפיר ס"ל להערוך לנר דאין כופין ודו"ק. אך אי אפשר לומר כן דא"כ אמאי מתרץ הערוך לנר קושיית התוס' דלמה צריך קרא יקריב אותו דכופין הא כופין בכל מ"ע ותירץ דהו"א כיון דאיכא לאו דבל תאחר ועל לאו דבל תאחר ליכא מלקות ע"כ אין כופין. הא לאו דבל תאחר לא הוי לאו הניתק לעשה ורק הא דאין לוקין הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וע"כ מבואר דדעתו דלאו דוקא בלאו הניתק לעשה אין כופין רק אפילו בכל לאוין שאין לוקין עליהם, וא"כ דבריו תמוהין כמו"ש ודו"ק

שוב ראיתי בשו"ת חכם צבי סימן ק"ה שנשאל באב שאינו רוצה לפדות את בנו הבכור פטר רחם כופין אותו לפדותו או לא. והשיב דפשיטא דכופין דלא גרע מכל מ"ע דמכין אותו עד שת"נ. וכתב שם באמצע דבריו וז"ל וראיתי בספר חוט השני סימן צ"ב שכתב וז"ל ומה שתמהת למה באמת לא נכוף לאבוהי למיפרקי' כמו בכל מ"ע שבתורה היינו טעמא כיון דגמרינן מדכתיב תפדה תפדה דהיכא דלא פרקי' האב חייב לפדות את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמו והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו עכ"ל ופשטות דבריו הם בבן קטן וא"כ אין להם מקום שכבר הוכחו [נ' שצ"ל הוכחנו] שכופין את האב. גם מה שכתב שדומה ללאו הניתק לעשה אין לו ענין דאף בלאו שניתק לעשה אם הוא דבר שאפשר לתקן ודאי ב"ד כופין אותו שלא יעבור הלאו מכאן ולהבא ולא מצינו אלא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אי ב"ד שלמטה מוזהרין עלי' עכ"ל והובא דבריו בשדי חמד מערכת כ' סימן מ"א ע"ש. הרי מפורש יוצא מדברי רבינו החכ"ץ דאפי' בלאו הניתק לעשה כופין וע"ש בשד"ח מ"ש דגם הפרמ"ג בספר שושנת העמקים כלל ט' בד"ה יש להסתפק פשיט לי' דכופין אלאו וע"ש שהביא עוד חבל נביאים אחרונים שסוברים כן וא"כ מפורש שלא כדברי הערוך לנר הנ"ל ודו"ק. ובעיקר דברי החכ"ץ והחוט השני הנ"ל פלא עליהם שלא הביאו דברי הגהות מיימון בשם המהר"ם כאן שמפורש דכופין את אביו לפדות את בנו והוא תימה ע"ד החוט השני וכבר תמה שם בשד"ח מערכת כ' סימן מ' כן וע"ש מ"ש דבר חדש בשם הרב חכמת אדם בקונטרס בינת אדם שער איסור והיתר סי' ז' דעל דבר שאינו רק ענף מצוה כגון כיסוי דם שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה ע"ז אין כופין ע"ש ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ

והנה בקצוה"ח סימן ר"צ כתב ליישב פסק הב"י הובא בשו"ת רמ"א סימן מ"ח בנודר ומת דמחוייבין היורשים לקיים נדרו והרמ"א השיג עליו מדברי שו"ת הריב"ם סי' שכ"ה דנשבע לקיים קנין בדבר שלב"ל אע"ג דמחויב לקיים שבועתו אם מת אין היורשים צריכין לקיים וכתב הקצוה"ח ליישב עפ"ד הכסף משנה סוף הלכות נחלות שכתב בטעם רבינו דסובר דנשחטה ב"ד יורדין לנכסיו ופוסקין צדקה דרבינו ס"ל דממונו של אדם משועבד לעשות צדקה ממנו כמו בשאר חוב. וטעמו הוא דהא קיי"ל שעבודא דאורייתא במלוה וכש"כ במלוה הכתובה בתורה א"כ לא גרע מצות צדקה ממצות פדיון הבן דשעבודא דאורייתא. ולפ"ז ה"ה בנודר כיון דכתיב בפיך זו צדקה אית בי' נמי שעבוד נכסי' ולא גרע משאר חוב וז"ד בנודר נשתעבדו נכסיו כיון דהתורה