בית המלך (בוים) קכד

לומר עפ"ד הגאון מליסא ז"ל בנחלת יעקב עה"ת פ' ראה הנ"ל שכתב לחדש דהא דמצינו מצות צדקה מעשר וחומש היינו במצות צדקה דמי שאין לו מאתים זוז נוטל מן הצדקה אבל אם הי' רואה ערום ורעב ע"ז לא נאמר שיעור ורק כי תראה ערום וכסיתו וע"ז נאמר הלאו דלא תקפוץ. ובזה תירץ קושייתו שהבאתי למעלה דאמאי עוסק במצוה פטור מן צדקה הא איכא לאו דלא תקפוץ ולהנ"ל מיושב דהכא מיירי באופן שא"צ לכסות לערום רק כדין מי שאין לו ר' זוז ע"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דרבא אכפי' לר"נ בר אמי מיירי שהי' אחד ערום וצריכין לכסותו ולכך שפיר הי' יכול לכפותו משום לאו דלא תקפוץ ולא תאמץ. ולפ"ז א"ש דקרא דבפיך זו צדקה שפיר אתי לרבויי בסתם עני דלא הוי חייב כל כך והו"א דאין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ולכך אשמעינן דכופין. ובעיקר דברי הנחלת יעקב הנ"ל ע"ש בהגהת נכדו הגאון ז"ל שתמה עליו מדברי רבינו ז"ל בפהמ"ש בפ"א דפאה משנה א' ד"ה וגמילת חסדים שכתב שם וז"ל ואמרו נמנו באושא להיות אדם מפריש חומש נכסיו למצוה וביאור זאת ההלכה אצלי מה שאומר. והוא כשהאדם יראה שבוים שהוא חייב לפדותם כאשר צוה הקב"ה או רעבים או ערומים שהוא חייב להשביעם ולכסות מערומיהם כמו שאמר די מחסורו אשר יחסר לו ופירושו למלאות חסרונם כשיהי' מה שיחסר להם או מה שיצטרכו לפדיונם פחות מחמישית ממונו או כפי חמישותו אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש יתן חמישית בלבד ויסתלק מלתת עוד ולא יהי' עון עליו בהמנעו להשלים כל מה שצריך להם לפי שצרכם יותר מן החומש עכ"ל והיא פליאה עצומה ע"ד הנחלת יעקב. ולפענ"ד נראה דלק"מ דרבינו ז"ל בפהמ"ש מיירי היכא דיש בהמקום ההוא עוד ישראלים שהם אמודים ויכולים לסייעו בממון לכסותו ולהאכילו שפיר לא רמיא החיוב עליו ליתן יותר מחומש. אבל הנחלת יעקב מיירי במקום דליכא שום אדם שיכול לסייעו לכך מחויב ליתן אפילו יותר מחומש כנלפע"ד ליישב דברי הגאון מליסא זצלה"ה ודו"ק

והנה בבעל המאור בב"ק פ' שור שנגח ד' וה' גבי אנן יד עניים אנן אחר שהביא דברי רב האי גאון דאין כופין על צדקה כתב דהא דכפיי' רבא לר"נ בר אמי ואפיק מיני' ד' מאה זוזי לצדקה היינו שכפוהו עד שאמר רוצה אני אבל לא בע"כ ע"ש וזו שיטה חדשה. וכתב הגאון מהרי"ש ז"ל בס' יד שאול וביוסף דעת ליו"ד סי' רמ"ח ראי' לדבריו מהא דפריך ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך מיקריב אותו נפקא דמאי קושיא הא שם לא כפינן רק עד שיאמר רוצה אני דכתיב לרצונו ולכך איצטריך קרא ועשית להורות על בפיך זו צדקה שכופין אותו ליטול בע"כ וע"כ מזה ראי' לדברי הבעל המאור דאפי' בצדקה אין כופין רק עד שיאמר רוצה אני וממילא שפיר פריך דאפילו לצדקה ג"כ אין צריך קרא עכ"ד. ודבריו תמוהין דהאיך אפשר לומר דקרא דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך לא צריך רק להא דנפקא לן לקמן בקרא זה בפיך זו צדקה לאשמעינן דכופין אותו בע"כ הא אם כן למה לי בקרא זה כאשר נדרת לה' אלקיך למילף מזה לנדר וחטאות ואשמות ועולה ואשם הא שם כתיב לרצונו. ובלא"ה ידעינן התם דכופין ועד שיאמר רוצה אני וא"כ שפיר פריך הגמ' דכאן כתיב חטאות ואשמות עולות ושלמים ולזה לא צריך קרא וע"ז שפיר משני דתרי קראי איצטריכי חד לאמר ולא אפריש חד לאפריש ולא אקריב וא"כ אין ראי' מזה לדברי הבטהמ"א. וגם שותי' דהגאון מהרי"ש ז"ל לא ידענא ממנ"פ אם כוונתו להקשות דקרא דועשית צריך לצדקה דהוי אמינא דאין כופין משום דהוי מתן שכרה בצדה א"כ בפשיטות הו"ל להקשות דדלמא אתי קרא לצדקה לאשמעינן דכופין ואף לשיטת הרז"ה דס"ל דבצדקה אין כופין רק עד שיאמר רוצה אני הוא קשה דאכתי לימא דקרא דועשית אתי לצדקה לרבות דכופין עד שיאמר רוצה אני דשפיר הו"א דאין כופין משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ולכך אשמעינן קרא דכופין ואם כוונתו להקשות דשפיר ידע דבצדקה כופין ולא סבירא לן האי סברא דצדקה הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה א"כ קושייתו לא קשה מידי דלמה לי כלל קרא לצדקה דכופין ע"ז הא בלא"ה לא עדיף מכל מצות שבתורה וכמו שהקשו תוס' שם ותירוץ התוס' משום דהו"א דאין כופין משום דכתיב לרצונו לא שייך רק גבי קרבנות ולא בצדקה סוף דבר שדברי הגאון מהרי"ש ז"ל תמוהים אצלי

מיהו נראה ברור דזה ודאי שהרז"ה דסובר כן דעל צדקה אין כופין רק עד שיאמר רוצה אני בודאי דראייתו הוא מכאן דהרז"ה מפרש כיון דעיקר הא דכופין על צדקה הוא משום דנפק"ל מועשית אזהרה לב"ד שיעשוך בפיך זו צדקה א"כ כיון דבההיא קרא כתיבין גם קרבנות דהא נפק"ל מכאשר נדרת לה' אלקיך זה נדר וחטאות ואשמות. ובקרבנות לא צריך לכפות רק עד שיאמר רוצה אני א"כ ע"כ חזינן דועשית לא מיירי שהב"ד יעשו שיטלו בע"כ רק עד שיאמר רוצה אני א"כ שפיר הוי סברא דגם בפיך זו צדקה דמיני' נפק"ל דכופין על צדקה דג"כ אין כופין רק עד שיאמר רוצה אני דאין סברא דעל קרבנות יהי' קאי ועשית שיכופו רק עד שיאמר רוצה אני ועל צדקה יהי' קאי ועשית שיכופו לגמרי כנלפע"ד ברור דעת הרז"ה ואולי גם כוונת הגאון מהרי"ש ז"ל הוא כן ודו"ק. ובעיקר דברי הטור והב"י שהבאתי אי בצדקה אמרינן ג"כ עשר בשביל שתתעשר עיין באור זרוע הל' צדקה סימן י"ג שסובר כדעת הטור וע"ש באו"ז סימן ד' ועיין בברכי יוסף יו"ד סימן רמ"ח מ"ש ע"ד הרמב"ן בתשובה שכ' דהשבת עבוט הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה ובדברי המשל"מ פ"ז ממת"ע הנ"ל והמשל"מ פ"ג מעבדים ע"ש באורך ודו"ק

ודע דראיתי בספר ערוך לנר למס' ר"ה דף ו' ע"א שכתב להסתפק בהא דקיי"ל בכל מ"ע שבתורה דמכין אותו עד שתצא נפשו. אם הוא דוקא היכא דאיכא עשה גרידתא אבל היכא דאיכא גם ל"ת