בית המלך (בוים) קיט

ע"ב שהקשה שם אהא דאמרינן התם הבא על אשת איש אין לו חלק לעוה"ב ואילו שם דף נ"ט ע"א אמרינן דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו וכו' אומרים לי דוד הבא על א"א מיתתו במה ואני אומר מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב. ותי' הריטב"א דמי שהומת בב"ד סר עונו וחטאתו תכופר וכ"כ בספר ת"ח שם וע"ש בסדר משנה מ"ש בזה. ולכך שפיר אי לאו דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות הוי אמינא דחייב שתי דינים מלקות ומיתה והא בלא הא לא הוי קיום מצות הדיני נפשות שב"ד חייבין לדון וגם הכפרה של הנידון תליא בהנך שתי דינים ולכך שפיר בזה שנלקה שפיר מקויים כיון שנלקה הרי הוא כאחיך. דמצד שחייב מלקות ונפטר מזה הרי הוא כאחיך. והא דמחוייב אח"כ מיתה הוא מצד כפרה של הנידון והמלקות והמיתה מסייעים להכפרה. ותדע דהא גם אפילו אם יעשה הנידון תשובה על החטא ג"כ לא נפטר מחיוב מיתת ב"ד כמבואר במכות דף י"ג ע"ב

מה שא"כ כאן בנידון החטא מענה אלמנות ויתומים שברית כרותה להם שכ"ז שהם צועקין הם נענים ואמרה תורה וחרה אפי והרגתי אתכם והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים ואמרינן בב"מ דף ל"ח ע"ב ובמכילתא פ' משפטים ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מה ת"ל והיו נשיכם מלמד שנשותיהם מבקשות להנשא ואין מניחין אותן ובניהם רוצים לירד בנכסי אביהן ואין מניחין אותן ופירש"י שילכו בשבי ולא ידעו בניהם אם חיים אם מתים וכו' ע"ש. הרי שהעונש ר"ל הוא גדול כ"כ שגם אפילו בניו היתומים יענשו בסיבתו. ומוכח מזה דהעונש לא הוי מחמת כפרה רק מחמת חרי אף על המענה ועי' במכילתא שם. וגם דהא כל העונש הזה הבא על המענה הוא דוקא באם אינו מבקש מהם מחילה ואינם מוחלין לו אבל אם מוחלין לו נפטר מהעונש. וא"כ שפיר שייך טעם הנ"ל דלכך לא חייב מלקות במענה משום דלא הוי אחיך דהא כביכול בחרי אף עליו אפילו אחר מלקות ולכך לא הוי אחיך אבל בכל חייבי מיתות ב"ד שפיר נקרא אחיך דהא מצד מלקות נקרא אחיך וגם עושה תשובה על החטא הזה ושוב נקרא אחיך אף דלענין חיוב המיתה לא מהני תשובה וא"ש החילוק כנלפע"ד ברור ופשוט

ועם כל האמור ניחא מאד מה שהקשה ג"כ הגאון בסדר משנה שם מדברי רבינו פרק י"ב מהל' שבועות הלכה א' אע"פ שלקה הנשבע לשוא או לשקר אין מתכפר להן עון השבועה כולו שנאמר לא ינקה ד' אין לזה נקיון מדיני שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל ע"ש. הרי מבואר דאע"פ דגם אחר שנלקה יש עליו עוד עונש מן השמים מ"מ הוא לוקה ולא אמרינן דבעינן שאח"כ יהי' אחיך עכ"ד. אולם לפי דברינו ניחא מאד דהא שם אפילו אם עושה תשובה על השבועת שוא ג"כ אינו ניצל מן העונש מן השמים כמ"ש שם בלחם משנה [וע"ש בהשגות הראב"ד ז"ל שכתב וז"ל אמר אברהם הרי אמרו על שבועת שוא ועל כיוצא בה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. והרי חייבי מיתות ב"ד מתודין ומתכפר להן ומלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ומבואר מדבריו כדברינו הנ"ל דהעונש מיתה הוא לכפר והכא בעון דמענה אלמנות ויתומים לא שייך לומר דהעונש מכפר דהא אינו מכפר עד שירצה את האלמנות והיתומים ולא מהני הוידוי] וא"כ שייך שפיר בהמלקוא דידהו לומר כיון שלקה הרי הוא כאחיך דמצד המלקות הרי הוא אחר שנלקה כאחיך. ורק דצריך עונש למחוק כל העון דשבועת שוא משא"כ כאן במענה אלמנות ויתומים שפיר שייך לומר סברא הנ"ל ודו"ק

אולם יש לסתור סברא הנ"ל של הסדר משנה מהא דתניא במכילתא פ' משפטים פרשה י"ח אם ענה תענה אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט ד"א רבי אומר אם ענה תענה מגיד שאינו חייב עד שיענה וישנה ע"ש הרי דהעונש עינוי אלמנות ויתומים אינו חייב עד שיעשה ב' פעמים והאיסור לאו דלא תענון הוא אפילו בפעם אחד וא"כ בפעם ראשון שפיר צריך להיות חייב מלקות דבפעם ראשון דליכא עליו העונש החמור הזה שפיר אם ילקה יהי' אחיך. אולם באמת רבינו לא הזכיר דברי המכילתא. והטעם פשוט דהא לפי הדרש הראשון אחד עינוי מרובה וא' עינוי מועט ע"כ צ"ל דלא ס"ל דרש הזה דעד שיאמר וישנה דהא ליכא קרא לזה. וא"כ הא במכילתא שם לקמן בסמוך איתא. כבר הי' רבי ישמעאל ור"ש יוצאים ליהרג א"ל ר"ש לר"י רבי לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. א"ל ר"י לר"ש מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו וכו'. אמרה תורה אם ענה תענה אחד עינוי מרובה וא' עינוי מועט א"ל נחמתני רבי ע"ש. הרי מבואר דגם ר' שמעון ור' ישמעאל סוברים דדרשינן א' עינוי מרובה וא' עינוי מועט וא"כ ע"כ לא ס"ל דרשת רבי עד שיענה וישנה ולכך לא ס"ל לרבינו דרשה זו וז"פ. ובגוף סברת רבינו הא דאין לוקין על לאו דלא תענון אפשר לומר כיון דעיקר האיסור שלא להרבות להם צער ואין האיסור המעשה שבא על ידה צער אליהם וצער הוי אין בו מעשה ולכך מיקרי זה לאו שאין בו מעשה והוי דומיא דאין לוקין על לאו דלא תשנא משום דעיקר האיסור הוא שנאה שבלב וה"נ העיקר האיסור הוא צער שלהם ובשעה שהם יש להם צער הוא עובר על לאו דלא תענון. וזה הוי לאו שאין בו מעשה. ובזה מיושב גם מה שתמה בסדר משנה לקמן פרק ז' הלכה ז' על לאו דנקימה אמאי הוי לאו שאין בו מעשה הא משכחת גבי' מעשה שנוטל ממנו הקרדום שלו ואומר טעם שאינו רוצה ליתנו לו משום שרוצה לנקום ממנו. ולהנ"ל מיושב דמ"מ עיקר האיסור הוא הנקמה שמשכך כעסו במה שנוקם ממנו וזה הוא אין בו מעשה כנ"ל ותמיהני על רבותינו האחרונים ז"ל שלא ניחא להו לומר כן ואין לסתור