בית המלך (בוים) קיח

מילה ור' שמואל ב"נ דקאמר התם זה דם קרבנות יהי' פליגי בפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבי בנדרים דף ל"א דריב"ק ס"ל דמרע"ה נענש בשביל שנתעצל מן המילה ורבי ס"ל דלא נענש בשביל זה דאמר אמול ואצא סכנה הוא לולד. וביאר החת"ס דריב"ק ס"ל דלא אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם בב"נ ולכך נענש ורבי ס"ל כתירוץ הנחלת יעקב שם דאע"ג דב"נ ליתא בוחי בהם מ"מ כיון דמצות מילה הוא על האב שפיר אין יכול לסכן הבן בשביל האב ע"ש ולכך לא ניח"ל לר' שמואל בר נחמן לומר כר' לוי דזה דם של מילה דרשב"נ ס"ל כר' יהושע בן קרחה דלא ס"ל סברת הנחלת יעקב ומחויב למול הבן ואע"פ שהוא מסתכן ור' לוי ס"ל סברת הנח"י הנ"ל וע"ש בב"ר פ' תולדות ושני לאומים ממעיך מכאן שנולד [פי' יעקב] מהול ואכמ"ל. וידנ"פ החו"ב זית רענן בנש"ק מו"ה יעקב מאסקאוויטש נ"י מעיר לאנדאן הערני מדברי המד"ר פ' וישלח פרשה ע"ו מנעת מרעך חסד מנעת חסדא מן אחיך דאילו איתנסבת לגברא לא זינתה. לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל. ופירשו המפרשים דכוונת המדרש דכיון שלא רצה להשיאה לעשו שהי' מהול לכך נשאת לשכם שהוא ערל. ומבואר מזה המדרש דס"ל דעשו היה מהול והוא סתירה למדרש פ' תולדות הנ"ל

אולם לפ"מ שכתבנו למעלה דזה אי עשו הי' מהול או ערל יהי' תליא בפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבי דלריב"ק דס"ל דלא אמרינן בב"נ וחי בהם ולא שימות בהם ואפילו למול ולד שהוא מסוכן ודאי דעשו הי' מהול ולרבי דס"ל התם דאמרינן וחי בהם ולא שימות בהם ממילא שפיר יסבור דעשו הי' מהול א"כ שפיר נוכל לומר דרב הונא בשם ר' אבא כהן ברדלא דס"ל במדרש פ' וישלח דעשו הי' מהול ס"ל כר' יהושע בן קרחה ור' לוי דס"ל בפ' תולדות דלא הי' מהול ס"ל כרבי וא"ש. וביותר נראה בפשיטות דבאמת גם המדרש פ' וישלח ס"ל דעשו לא היה נימול ואפ"ה קראו מהול משום דעשו ישראל מומר הי' כמבואר קידושין דף י"ח ע"א ותנן בנדרים דף ל"א ע"ב קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עכו"ם. שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם שאין הערלה קרוי' אלא לשמם שנאמר כי כל הגוים ערלים ע"ש ובע"ז דף כ"ז ע"א. וא"כ שפיר קרא המדרש לעשו מהול דהא עשו ישראל הי' ולשכם ערל וז"ב ופשוט. שוב הראוני דכדברי החת"ס הנ"ל מפורש בפי' רבעהתו"ס עה"ת פ' תולדות וצ"ע ע"ד הגאוה"ק בעל דברי סופרים ז"ל הנ"ל שתמה עליו ואכמ"ל

הלכה י' חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה מאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרין אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון וכו'. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן ה"ז עובר בלא תעשה וכש"כ המכה אותם או המקללן ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. ברית כרת להן מי שאמר והי' העולם שכל זמן שהם צועקים הם נענים

עיין בספר החינוך מצוה ס"ה שכתב הטעם דאין לוקין על לאו זה לפי שאין עינוי דבר מסויים כדי להלקות עליו לפי שיכול המענה לטעון כי מדין עינם או לטובתם ע"ש ועיין במנחת חינוך ובהגהות משלמ"ל על החינוך שתמהו עליו ועיין בסדר משנה כאן מ"ש בזה. והנה הסדר משנה כתב דיש לומר טעם דאין לוקין על לאו זה לפי שאינו דומה ללאו דחסימה דהתם מתכפר לגמרי ע"י מלקות דכתיב ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך משא"כ כאן אף אם ילקה עדיין צרור עונו כדכתיב והרגתי אתכם בחרב. ואח"כ כתב לדחות טעם זה מדאיצטריך כדי רשעתו למידרש מיני' משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד תיפוק לי' דפטור ממלקות משום דאין דומה ללאו דחסימה דאין בו עונש אחר אלא מלקות אבל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לא תכופר חטאתו במלקות לבד אלא צריך לקיים בו גם מיתה הכתובה בתורה עכ"ד. והנה כסברתו מפורש בשטה מקובצת למס' תמורה דף ג' ע"ב אהא דפריך אבל מקלל את חבירו בשם כיון דקעביד תרתי דקא מפיק שם שמים לבטלה וקמצער לי' לחברי' לא תסגי לי' במלקות כתב וז"ל וא"ת והלא התלמוד לא שקיל וטרי אלא לחיוב מלקות ומה לי אם לא תיסגי' כיון דלקי. ויש לומר כיון דלא קרינא בי' ונקלה אחיך לעינך כיון שלקה הרי הוא כאחיך דהוא לא מיפטר במלקות לא לקי. א"נ ה"פ דלא תיסגי לי' במלקות אינו ר"ל שלא ילקה כלל א"כ חוטא נשכר וכו'. אלא המלקות יבא משום שהוציא ש"ש לבטלה ועוד יש עונש אחר שקילל את חבירו עכ"ל הרי דהשטמ"ק כתב כסברתו בתירוצם הראשון

ומה שהקשה דא"כ לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד תיפוק לי' דפטור משום דל"ה אחיך. נראה לפענ"ד פשוט דהחילוק הוא בין היכא שהעונש מיתה הוא מחמת כפרה. ובין היכא שהעונש מיתה לא הוי מחמת כפרה רק כביכול כועס עליו בשביל חטא זה שחמור כל כך ולכן ממיתו ולכך בכל חטא שבין אדם למקום דחייב מיתה בידי שמים או מיתת ב"ד דהוא מחמת כפרה כדאמרינן בסנהדרין דף מ"ז ע"א דר' יוסף ס"ל דמיד משעת מיתת ב"ד הו"ל כפרה. ור' אשי מסיק דהכפרה הוי להו מכי חזי צערא דקברא פורתא עיי"ש. ועיין לקמן בסדר משנה פרק ז' הלכה ג' מ"ש בשם הריטב"א הובא בשטמ"ק בב"מ דף נ"ח