בית המלך (בוים) קטז

בבית רמון ע"ש. משמע דסובר דמצוה להוכיחו עכ"ד. וא"כ לפ"ד הר"ן אליבא דרש"י דגם בב"נ יש מ"ע דתוכחה ע"כ קשה דעמיתך ל"ל הא מעמיתך ראוי למעט עכו"ם וע"כ צ"ל דתפס להלכה דרשת הילקוט דמעמיתך ממעטינן מי שיודע שלא ישמע אליו ולא הוי עמיתו בתורה ומצות וכה"ג אמרינן בשבועות דף ל' ע"א בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ומצות השתדל לדונו יפה ע"ש. ולפ"ז מיושב קושייתינו הנ"ל ע"ד הרא"ם ז"ל דמה יענה לדרשת הילקוט. ולהנ"ל מיושב דיש לומר דהרא"ם ס"ל כגירסתינו בדברי רש"י דממעטינן מעמיתך פרט לגר תושב וממילא לא ס"ל כדרשת הילקוט ולכך שפיר ס"ל דאפילו אם ברור לו שלא ישמע אליו ג"כ איכא מ"ע דהוכח תוכיח ודו"ק. ועיין במנ"ח מצוה רל"ט שכ' דבמצות תוכחה מלבד העשה יש גם הלאו דלא תעמוד על דם רעך וגם והשבות לרבות אבידת גופו ע"ש ונראה דאפי' להר"ן דס"ל דגם בעכו"ם איכא מצות תוכחה מ"מ הלאו דלא תעמוד ליכא רק בישראל וגם מצות והשבות ליתא רק בישראל וז"פ

וגם זה ודאי דאפי' להרא"ם דס"ל דאפי' ביודע שאינו רוצה לקבל ג"כ איכא מצות תוכחה מ"מ הלאו דלא תעמוד ועשה דוהשבות לו בודאי ליכא דהא ס"ס לא ישמע אליו וכ"כ בדרך המלך בפירוש הקצר ופשוט. ואדרבה יהי' מקיים עשה דוהשבות לו לרבות אבידת גופו יותר באם לא יוכיח אותו דהא במה שמוכיח אותו והוא אינו שומע אליו גורם לו שיהי' מזיד יותר מקודם. וכמו שהבאתי למעלה דברי הסמ"ג שכתב אבל אם העוברים מזידין וברור לו שלא יקבלו וכו' מ"מ מעשה דהוכח תוכיח לא מפטר ואע"פ שמוסיף על עונשן שלא יקבלו וכו' ע"ש. הרי דבחוכיח למי שאינו מקבל התוכחה הוי מוסיף יותר על רשעו וא"כ הא הוי אבידת גופו במוכיחו יותר ואם לא הי' מוכיחו ושפיר מקיים עשה דוהשבות לו אם אינו מוכיחו וכן מבואר בספר היראים סימן ל"ז שאם ברור למוכיח שלא יקבלו טוב לו לשתוק הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין ושיהיו חוטאין בלא התראה משיעיזו פניהם ויחטאו בהתראה ויענשו ביותר כדאמרינן בביצה וכו' הנח להן שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אלמא אין להרבות עונשין משוגג למזיד כך אין להרבות עונשין משאינו מותרה למותרה עכ"ל. הרי דמדמה עובר על איסור קודם התראה לגבי אחר התראה כמו שוגג לגבי מזיד ועי' בדרך המלך שביאר הדבר לנכון. [ומה דקשה על הגהות מיימונית שמביא בשם הרא"ם דס"ל דמצות תוכחה איכא והא כאן בספר היראים סובר רבינו הרא"ם להיפך דאדרבה טוב יותר שלא להוכיח אותו ולא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות עיין בספר ווי העמודים הנ"ל שעמד שם בזה ועיין בשד"ח במערכת ה' הנ"ל מ"ש דצ"ל דהרא"ם שמביא הגהמי"י לאו היינו הר"א ממיץ בעל ס' היראים ע"ש]. וא"כ שפיר מקיים העשה דוהשבות לו שאם אינו מוכיח אותו ואם מוכיח אותו עובר על עשה דוהשבות לו ובזה מיושב קושיית המשנת חכמים דמנא להו לחז"ל דאם יודע שלא ישמע אליו ליכא מצות תוכחה ולהנ"ל א"ש דהוא משום מ"ע דוהשבות לו לרבות אבידת גופו. ובזה א"ש ג"כ מה שהעיר עוד שם במשנ"ח אמאי קאמר הגמ' הטעם מוטב שיהו שוגגין הא אפילו במזידין ג"כ אין צריך להוכיח דנפק"ל מדרשת הילקוט הנ"ל. אולם להנ"ל מיושב דמהילקוט הנ"ל לא שמעינן רק דאם אינו שומע לו ליכא מצות תוכחה אבל מ"מ הו"א דהוא רשות ולא איסור ולכך קאמר הגמ' הטעם דמוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין והיינו מטעם עשה דוהשבות לו ודו"ק

הלכה ח' אע"פ שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב

כן הוא במתנ' פ"ג דאבות. ועיין בפנ"י לבב"מ דף נ"ח ע"ב ד"ה דא"ר חנינא שכתב דהא דקאמר הגמ' דהמלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים דלאו דשקולין הן אלא שיש בכלל ענין זה ענין דשפיכת דמים כיון דאזיל סומקא ואתא חיורא אבל אין ה"נ דמלבין חמור משפיכת דמים כיון שמביישו בפני רבים ותדע דהא במלבין אמרינן בפ"ג דאבות דאין להן חלק לעוה"ב משא"כ בשפ"ד וע"ש הטעם בתוי"ט בשם מדרש שמואל דהא דמלבין אין לו חלק לעוה"ב יליף לה מדכתיב כי דבר ד' בזה היינו אדם שנברא בצלם א' עכ"ד והנה מ"ש בפשיטות דשופך דמים יש לו חלק לעוה"ב מפורש ברמב"ם בהלכות אלו לקמן פרק ז' הלכה ג' להיפך דשופך דמים אין לו חלק לעוה"ב. ועיין ביד המלך שם שכתב הטעם דשפ"ד אין לו חלק לעוה"ב דהו"ל כעבירות שבין אדם לחבירו דלא מהני תשובה עד שירצה את חבירו ובשפ"ד לא משכחת כלל ריצוי חבירו שהרי כבר נהרג ונשפך דמו ע"ש. וא"כ חמור יותר שפיכת דמים ממלבין פני חבירו ברבים דמלבין פני חבירו ברבים יהי' מהני תשובה כמ"ש רבינו בפהמ"ש באבות שם והרע"ב שם אבל שפ"ד לא מהני תשובה כלל. ובאמת צ"ע ע"ד רבינו מהא דס"ל לר"י בסנהדרין ריש פ' חלק דמנשה יש לו חלק לעוה"ב והא הוי שופך דמים דכתיב וגם דם נקי הרבה שפך מנשה. ואולי לא הרג הוא בעצמו רק ע"י שליחים ובדיני שמים קיי"ל דיש שליח לדבר עבירה ולכך כתיב שפך מנשה וצ"ע

וע"ע בפנ"י בב"מ דף נ"ט ע"א ד"ה ואמר מר זוטרא בר טובי' וכו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש שכתב שם דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעוה"ב דהא מאבד עצמו לדעת הוא ענין גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו