בית המלך (בוים) קיג

ישמעו לו ולא יהי' להם בושה ממנו שהם עושים במזיד בודאי דמודה הנמוק"י דא"צ להוכיח אפי' פעם אחת. מטעם דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וא"כ אמאי העתיק הרמ"א בסתם דאם יודע שאין דבריו נשמעין צריך להוכיחן פעם אחת. הו"ל לחלק בכה"ג בין היכא שאין ברור לו שאפי' יאמר להם לא יהיו בושין ממנו ולא ישמעו. ובין היכא שברור לו כן ואפשר לדחות דמסברא ידעינן הכי וצ"ע. ועי' בסדר משנה כאן מ"ש בס' התוס' שבת דס"ל דהי' קרוב לודאי שלא ישמעו לו אלא שהי' לו קצת ספק שמא ישמעו אליו. ורבינו הרמב"ם לא ניח"ל פירוש התוס' ע"ש ופירוש התוס' י"ל דהוא כדעת הנמוק"י הנ"ל ואכמ"ל

עוי"ל דברי הרא"ם מהא דמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. דהתם מיירי דוקא שיודע מקודם שאם יוכיח אותו יתרבה קטטה ומריבה עמו וישנא אותו החוטא ויעשה לו רעות וכמבואר הכתוב פן ישנאך וכמ"ש המג"א הנ"ל שם אבל אם הי' איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו. ובמחצהש"ק הביא שם מיו"ד ס"ס של"ד בשם מהרי"ו ע"ש. והרא"ם מיירי באם יודע שלא יגיע לו מזה שום רעה אז שפיר מחויב לקיים מצות עשה דהוכיח תוכיח וז"פ ועיין בתוס' פסחים דף קי"ג ע"ב ד"ה שראה כיון ששונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים וכו' ע"ש ובשטמ"ק בב"מ דף ל"ב ובסדר משנה בפרקין הלכה ה' ודו"ק גם י"ל דברי הרא"ם עפ"ד הגאון בתשו' חות יאיר סימן קס"ד ע"ש מ"ש ליישב קו' הגבעת שאול דמותר להוכיחם על לצנותם ואח"כ על רשעם ע"ש מ"ש בשם מאמר החכם ואכמ"ל

והנה בש"ע שם סי' תר"ח סעיף ב' בהג"ה כתב וה"ה בכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהו שוגגין ולא יהו מזידין. ודוקא שאינו מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא אבל אם מפורש בתורה מוחין בידו. והוא מהר"ן והרא"ש פ"ד דביצה. וכתב בהגהות הגרעק"א מסתפקא אם בחצי שיעור אמרינן מוטב שיהו שוגגים דמקרי אינו מפורש בתורה עתוס' שבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה עכ"ד. ולא הבנתי ספיקתו דאיזה חילוק יהי' בין הוספת עינוי דיוהכ"פ דדרשו חז"ל מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש ובין איסור ח"ש דנפק"ל מכל חלב דג"כ אינו מפורש בתורה ויותר מזה כתב בשו"ת חות יאיר סימן קס"ד באיסור מלאכת צידה בשבת דאיכא חיוב חטאת דאם יודע שלא ישמע לו דג"כ אינו מחויב להוכיח אותו דג"כ נקרא אינו מפורש בתורה דאע"פ דיש איסור בתורה מ"מ לא נכתב בתורה רק לא תעשה מלאכה וגוף מלאכת צידה לא מפורש רק ע"פ דרשת רז"ל עכ"ד והעתיקו הגאון מהרי"ע ז"ל בגליוני הש"ס שבת דף קמ"ח ע"ב ומבואר מדבריו דאפילו במלאכה דאורייתא כיון שאין מפורש בתורה רק דילפינן ממשכן מיקרי אינו מפורש בתורה. וזה ודאי דלענין שבועה שיעשה מלאכת צידה בשבת דבודאי לא חל השבועה מטעם דהוי מושבע ועומד ואע"ג דבדבר שאינו מפורש בתורה לא מיקרי מושבע ועומד. ואע"פ לענין מוטב שיהו שוגגין אמרינן דזה מיקרי אינו מפורש בתורה. וא"כ כש"כ בח"ש דלענין שבועה ג"כ מיקרי אינו מפורש בתורה כמ"ש תוס' שבועות הנ"ל ובר"ן פ"ג דשבועות. ועיין בחידושינו לעיל פ"ג הלכה א' מ"ש בזה. מכש"כ דלענין מוטב שיהו שוגגין דמיקרי אינו מפורש בתורה וז"פ

איברא דעיקר דברי החות יאיר אינו מובן דאמאי לא יהי' מיקרי מלאכת צידה מפורש בתורה לענין דלא נימא מוטב שיהו שוגגין בשלמא תוספת יוהכ"פ אינו מפורש כלל רק דילפינן מדרשא אבל איסור מלאכה הרי נתפרש בתורה והללמ"ס פירשה רק מה נקרא מלאכה וא"כ אמאי לא נקרא מפורש בתורה. וכבר תמה עליו כן שם בגליוני הש"ס ע"ש אך יש ליישב עפמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר סימן ל"ה באמצע התשובה וז"ל דאפילו באיסורא דאורייתא אמרינן הנח להן לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין כדאסקינא בביצה וכו' ואע"ג דבשבת ריש פ' השואל בכולהו נוסחא דיוקני אוקימנא דבדרבנן אמרינן הנח להן לישראל וכו' ובדאורייתא אין מניחין וקשו תרוייהו אהדדי. כבר אמרו רבותינו ז"ל דההיא דפ' המביא דמסקינן דאפי' בדאורייתא שבקינן להו דוקא במידי שהוא דבר תורה מהלכה למשה או מדרשא ואיסורו אינו ברור וניכר שהוא מדאורייתא דהא מאי דאיתא התם דאורייתא היינו תוספת יוה"כ דילפינן לה מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואין לו זמן קבוע וניכר לאיסורו וכשהן אוכלין ושותין הם סבורין שעדיין לא קדש היום. אבל בשאר איסורים הניכרים כגון חלב ודם ושבת וגזל וכיוצא בהן לא אמרינן הנח להן לישראל עכ"ל

ועיין בס' ברכי יוסף או"ח סי' תר"ח שביאר דבריו דהמהר"ם אלשקר ס"ל דלאו משום דאתי מדרשא אלא משום דהוי מידי דלא מינכר לכל ואין ה"נ דמילתא דאתי מדרשא וניכר לכל מחינן אלא דעל הרוב דברו חז"ל עכ"ד הברכי יוסף ע"ש שכתב לדחות בזה דברי הרב דברי אמת בקונטרסים דף פ"א ע"ש וא"כ יש ליישב דברי החוות יאיר דאין ה"נ מלאכת שבת מיקרי מפורש בתורה אבל מלאכת צידה כיון דלא מינכרא לנשים ואין יודעין הלכותי' שפיר הוי כמו אינו מפורש בתורה ולכך שפיר אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ובאמת לפ"ד המהר"ם אלשקר בטעם החילוק דבאין מפורש בתורה אין מוכיחין משום מוטב שיהו שוגגין ובמפורש בתורה מוכיחין היינו משום דאין מפורש אינו מינכר לכל ומפורש בתורה מינכר לכל צריך להבין דמאי נפק"מ אם הוא מינכר לכל אי לא מינכר הא הכא מיירי דהעובר הוא שוגג וגם מיירי דידעינן שלא ישמע לנו כמו שכתבנו לעיל וא"כ אמאי היכא דהחטא ידוע לכל צריך להוכיח אותו הא אדרבה יהי' מזיד יותר ושייך יותר לומר מוטב שיהו שוגגין. ואפשר משום דאם האיסור ידוע לכל יפרוש משום בושה שלא יהי' לו פתחון פה