בית המלך (בוים) קיב

דר' יוחנן. והנה דעת רש"י ז"ל בכמה דוכתי ביבמות דף מ"ט ע"ב ודף נ"ה ע"ב ודצ"ב ע"ב דלמ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ומפיק לה מקרא דלא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר היינו שלא תהי' לה הויי'. דע"כ יסבור דיבמה לשוק לא הוי איסור לאו רק איסור עשה דיבמה יבא עלי' ולא אחר ובתוס' שם חולקים עליו בשם ר"ת ע"ש. ולפ"ז עפ"י דעת רש"י הנ"ל ע"כ ספק יבמה לשוק יהי' אסור מה"ת אפי' לשיטת הרמב"ם כיון דהוי ספק איסור עשה ודרשינן הכי יבמה ודאי מותר אבל ספק יבם לא וכש"כ דאחר יהי' אסור עלי' היכא דאיכא ספק יבם ולכך צריך לאשמעינן דמקרא כי ישבו מוכח דוקא בדיש אחים בודאי ולא בספק אחין וראי' מזה לדעת החוו"ד. ובעיקר קושיית השירי קרבן י"ל עפ"מ שכתבנו בהלכות יסודי התורה פ"ח הלכה ג' דהיכא דאפשר לברורי גם הרמב"ם מודה דספקא דאורייתא לחומרא. וא"כ ה"נ אפשר לברורי ולשלוח שליח לידע אם נולד לה בן שפיר אי לאו דכתיב כי ישבו בודאי ולא בספק שפיר הוי אזלינן בספיקו לחומרא והוי אסורה לינשא לשוק ודו"ק. ועוד הארכתי במקו"א בדברי החוו"ד ואכמ"ל

והנה בהגהות מיימונית כתבו וז"ל ואפילו אם ספק בידו אם יקבלו דבריו צריך להוכיחו כדמשמע התם בבמה בהמה אמנם אם ודאי לו שלא יקבלו אז נראה דפטור כדאמרינן התם שאמרה מדה"ד לפני הקב"ה אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי. משמע שאם הי' גלוי להם לא היו נענשים וכן משמע בתוספ' בפ' חזקת הבתים [דף ס' ע"ב]. וכ"כ בס' המצות דכתב וטוב לו לשתוק דהנח להו לישראל שיהו שוגגין וכו'. ורא"ם כתב דמעונש פטור אבל מעשה דהוכיח תוכיח לא איפטר. אבל הר' משה מקוצי כתב בההיא דהבא על יבמתו כשם שיש לומר דבר הנשמע כך חייב שלא לומר דבר שאין נשמע שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך עכ"ל. ועיין בדרך המלך כאן שהקשה לפ"מ דמשמע מדברי הגהות מיימונית דהרא"ם דס"ל דעובר על מ"ע דהוכח תוכיח מיירי אפילו אם העובר הוא שוגג ויודע שלא ישמע לו ג"כ ס"ל להרא"ם דמן העונש מיפטר אבל על עשה דהוכח תוכיח עבר דהא הגהמי"י כתב מקודם וטוב לו לשתוק דהנח להו לישראל שיהו שוגגין וע"ז הביא בשם הרא"ם דמעשה דהוכיח תוכיח לא מיפטר. וא"כ מבואר דאפי' היכא דהעובר הוא שוגג ג"כ ס"ל להרא"ם דצריך להוכיח אותו וא"כ קשה מגמ' מפורשת ביצה דף ל' ע"א דאמרינן ולא הוא ל"ש דאורייתא ול"ש דרבנן לא אמרינן להו ולא מידי דהא תוספת יוה"כ דאורייתא ואכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי ע"ש. בשלמא אי נימא דהרא"ם מיירי היכא דהעובר הוא מזיד שפיר ס"ל דצריכין להוכיח אותו דל"ש כאן הסברא דמוטב שיהו שוגגין וא"ש מגמ' דביצה דשם מיירי שהן שוגגין. אבל לפ"ד הגהמי"י דהרא"ם מיירי גם אפילו אם העובר הוא שוגג א"כ קשה מגמ' מפורשת הנ"ל עכ"ד וע"ש מ"ש ליישב בזה

ובאמת במג"א או"ח סי' תר"ח ס"ק ג' כתב ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכח תוכיח ע"ש ובודאי מקורו מדברי הרא"ם והגהמי"י הנ"ל וע"ש בהגהות לבושי שרד שכ"כ דמקור דברי המג"א הוא מן הסמ"ג ובודאי הוא מדברי הרא"ם הנ"ל שו"ר בסמ"ג עשין י"א שמשם העתיק הגהמי"י והמג"א שכתב וז"ל ואם ברור לו למוכיח שלא יקבלו ממנו והעוברין שוגגין טוב לו לשתוק כדגרסינן על זה בפ' המביא כדי יין בביצה דף ל' דאפי' באיסורי דאורייתא הנח להו לישראל שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין. אבל אם העוברין מזידין וברור לו שלא יקבלו אע"פ שפטור מעונש מיתה כדמוכח במס' שבת דף נ"ה באותה שהבאתי למעלה מכל מקום מעשה דהוכיח תוכיח לא מיפטרי ואע"פ שמוסיף על עונשין שלא יקבלו הלעיטהו לרשע וימות ולכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דוקא. ואני אומר שאין זו כי אם עצה טובה כי אף במזידין צריך לשתוק כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו שחובה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך עכ"ל. והן הן הדברים שהעתיק הגהות מיימונית [אלא שבסמ"ג שלפנינו חסר תיבת והרא"ם כתב אבל אם העוברין מזידין וכו' או שלאחר תיבת ולכך צוה התלמוד השתיקה בשוגגין דוקא יהי' צ"ל כך כתב הרא"ם] וא"כ הא מפורש בסמ"ג דהרא"ם מיירי דוקא אם העובר הוא מזיד דל"ש בכה"ג מוטב להן שיהיו שוגגין. אבל אם העובר הוא שוגג שפיר מודה הרא"ם דא"צ להוכיח. ולק"מ קושיית הדרך המלך

ובאמת ע"ד הרא"ם קשה מגמ' יבמות דף ס"ה ע"ב הנ"ל דמצוה וחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע משום שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך וצ"ל דס"ל כמ"ש הנמוקי יוסף בס"פ הבא על יבמתו לחלק בין יחיד לרבים דלרבים אם יודע שלא יקבלו לא יוכיח אותם כלל משום אל תוכח לץ אבל ליחיד שפיר חייב להוכיח אותו. והעתיקו הרמ"א בהג"ה או"ח סי' תר"ח הנ"ל סעיף ב' ומ"ש הרמ"א וז"ל ואם יודע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחו רק פעם אחד אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו וכו' ע"ש ולפענ"ד צ"ע דמהנמוק"י לא משמע הכי שהנמוק"י כתב וז"ל דבר הנשמע למי שמקבל מצוה דכתיב הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו והקשו ז"ל מהא דאמרינן במס' ערכין שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו. התם ביחיד אבל לרבים לא והא דאמרינן במס' שבת לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפילו הכי לוכחינהו מר. התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהי' מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או משום שלא יהי' להם פתחון פה הי' חייב להוכיח לפחות פעם אחת עכ"ל. וא"כ אם יודע בבירור שאפילו אם יוכיח אותם פעם אחת ג"כ לא