בית המלך (בוים) קי

בעובר על דת ומותר להוכיחו ולהכותו מ"מ לשנאותו בלב אסור רק הכא התירה התורה ומבואר כדעת רש"י והק"א הנ"ל ועיין בש"ס תענית דף ז' ע"ב אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש לו עזות פנים מותר לקרותו רשע שנאשר העז איש רשע בפניו ר' נחמן בר יצחק אמר מותר לשנאותו שנאמר ועז פניו ישונא אל תיקרי ישונא אלא ישנא. ונראה דרבה בר"ה ורנב"י פליגי בפלוגתת הרמב"ם ורש"י הנ"ל דרבה בר ר' הונא ס"ל דאע"ג דעזות פנים הוא רשע וכמ"ש בתוס' ד"ה מותר לקרותו רשע דודאי נכשל בעבירה ועומד במרדו ע"ש מ"מ אסור לשנאותו בלב ורק בפיו מותר לבזותו ולקרותו רשע כדי שיעזוב רשעו והחוצפה שלו. אבל בלבו אסור לשנאותו כל עוד שלא ידענו שאינו מקבל תוכחה וכדעת רש"י והגהות מיימונית

אבל ר' נחמן בר יצחק ס"ל כדעת רבינו הרמב"ם והשאילתות דבאינו עושה מעשה עמך מותר לשנאותו בלב ולכך שפיר ס"ל דעזות פנים מותר לשנאותו משום דהוי רשע. והא דכאן בעזות פנים קאמר דמותר לשנאותו בלשון רשות ושם בפסחים דקי"ג ברואה דבר ערוה בחבירו קאמר ר' נחמן בר יצחק דמצוה לשנאותו היינו משום דקראי הכי דייקו דכאן בעז פנים כתיב ועז פנים ישנא היינו ל' רשות ובפסחים נפק"ל מקרא יראת ה' שנאת רע ולכך הוי מצוה אולם ברש"י תענית שם ד"ה מותר לשנאותו כתב אע"ג דכתיב ואהבת לרעך כמוך עכ"ל. וצריך להבין למה לא מייתי קרא דלא תשנא את אחיך בלבבך. ונראה דרש"י אזיל לשיטתי' דסובר דאפילו באינו עושה מעשה עמך אסור לשנאותו ורק בפה מותר להוכיחו. והנה כבר הבאתי למעלה בשם הרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר בפרקין שכתב דאיסור לאו דלא תשנא הוא דוקא אם אינו מגלה לו השנאה. אבל אם מגלה לו השנאה אינו עובר משום לאו דלא תשנא. ורק דעובר על עשה דואהבת לרעך כמוך והכס"מ חולק עליו

וא"כ יש לומר דרש"י ז"ל ס"ל כדעת המבי"ט. ומפרש הקרא דועז פניו ישונא היינו שיגלה לו השנאה ולכך לא יעבור משום לאו דלא תשנא והקרא מתיר רק העשה דואהבת לרעך כמוך דבעז פנים אין מחוייב לאהוב אותו. ולכך א"ש דברי רש"י כמין חומר דנקיט דוקא העשה דואהבת לרעך כמוך ודו"ק. ובגוף מחלוקת המבי"ט בק"ס והכס"מ באם מגלה השנאה אליו אי איכא לאו דלא תשנא. הנה עיין בפירוש הר"ש משאנץ לתו"כ פ' קדושים פרק ד' ברייתא י' ובפי' הראב"ד שם שהקשו אמאי לא כתיב לאו דלא תקום על הראשון שהתחיל בתקלה ולא רצה להשאילו מקודם. ותירצו דמיירי שהראשון לא עשה מחמת שנאה אלא שחשש שמא יפגם החפץ שלו או יאבד אבל השני גילה שהוא נקימה. אבל אם גם הראשון עשה מחמת שנאה כש"כ שעובר משום לא תשנא ומשום נקימה ע"כ דבריהם. הרי מבואר מד' הר"ש והראב"ד ז"ל דאפילו גילה לו השנאה ולא רצה להשאיל לו דג"כ עובר משום לא תשנא. ואולי יש לדחוק בדבריהם דמיירי שלא גלה לו השנאה רק שאמר טעם אחר על שאינו רוצה להשאיל לו משום שחושש שמא יפגם ואכמ"ל

ועוד י"ל בדעת רש"י תענית דנקיט העשה דואהבת לרעך כמוך דסובר כדעת הסמ"ק סי' י"ז דאפילו מי שמותר לשנאותו מ"מ לא יה' בלבבו רק שיראה אליו כאילו הוא שונא לו. וע' בהעמק שאלה שם שהקשה דא"כ אינו מרומז בכאן איסור שנאה כלל. רק במ"ע של ואהבת לרעך כמוך עכ"ד וכוונתו להקשות אהא דפריך בפסחים דקי"ג ומי שרי למיסני' והכתיב לא תשנא הא שם לא הוי שונא לו בלב רק מראה כאילו שונא לו ולא אסור רק משום ואהבת לרעך כמוך. ולפע"ד לק"מ דלההו"א דמיירי באדם כשר והוי השנאה שנאת חנם שפיר לא ידע לחלק דבאמת בלבו אינו שונא לו רק שמראה לו כאילו שונא לו. דלמה יהי' בלב אסור ולהראות לו מותר ושפיר פריך משום לאו דלא תשנא. אבל למסקנא דמסיק דמיירי בעובר עבירה. שפיר מפרש הסמ"ק דהא דהותר לשנאותו הוא דוקא להראות לו השנאה אבל בלב אסור לשנאותו. כיון דעיקר הטעם שמצוה לשנאותו הוא משום דשמא יחזור מרשעו. ולכך רק להראות לו השנאה מותר אבל בלב אסור. ולכך מייתי רש"י בתענית דוקא הקרא דואהבת לרעך כמוך אבל באמת שנאה בלב גם לעזות פנים אסור ובאמת צ"ע ע"ד הסמ"ק דא"כ למה קאמר בסוטה דף ג' ע"א ת"ל וקנא את אשתו דהותר איסור לא תשנא את אחיך הא מקינוי לחוד אין ראי' דשנאה שבלב מותר דשפיר י"ל דרק להראות לה שנאה מותר אבל בלב אסור ועיין בביאור מהר"א שטיין על הסמ"ג ובמהרש"ל שם ובסדר משנה כאן שהביא בשם תוס' פסחים דקי"ג ושטה מקובצת בב"מ דף ל"ב ע"ב שמבואר מדבריהם דמי שמותר לשנאותו. טוב יותר שישנא אותו בלבו ולא יראה לו השנאה כי עי"ז יבא לידי קטטות ומריבות ע"ש. ולכאורה לפ"ד המבי"ט אדרבה אם מראה לו השנאה לא יהי' האיסור דלא תשנא אבל אם לא יראה לו יהי' איסור דל"ת ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ

ובגוף מה שכתבתי למעלה דר' יוחנן ס"ל בלאו שאין בו מעשה דהמעשה צריך להיות העבירה גופא. ולא שהמעשה יהי' הוכחה שרוצה בהעבירה ורבה ור"י במוע"ק לא ס"ל הכי. עלה בדעתי ליישב דברי רבינו הרמב"ם בהלכות כלאים פרק א' הלכה ג' שכתב ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה. וכתב הכס"מ דרבינו פסק כרבנן דרע"ק ואפ"ה ס"ל דגם רבנן מודו דלכתחלה אסור לקיים כלאים. והקשה במשלמ"ל מגמ' ע"ז דף ס"ד שהבאתי למעלה דמפורש דלרבנן מותר לכתחלה לקיים כלאים. ונראה ליישב דאע"ג דמגמ' ע"ז משמע דלרבנן מותר לכתחלה לקיים כלאים היינו משום דסוגיית הגמ' בע"ז ס"ל כרבה דמועד קטן דלאו דוקא מעשה העבירה בעינן שיהי'