בית המלך (בוים) קה

שאין אזהרה זו אלא בשנאה שבלב ולא בעושה מעשה והיינו שהביא הכסף משנה ברייתא דת"כ ולא הגמרא עכ"ל וכוונתו הוא ליישב הא דהביא הכס"מ מן התו"כ ולא הביא מן הגמ' מפורשת בערכין הנ"ל. וע"ז תירץ דכיון דמדברי הרמב"ם משמע דאם עושה מעשה מחמת שנאה אינו עובר ולפי גירסת גמרא דילן מבואר דעובר וע"כ דהרמב"ם סומך דוקא על גירסת התו"כ ולכך הביא הכס"מ דוקא התו"כ ולא הגמ' דילן. ודבריו תמוהין דהרי אדרבה מפורש בהכסף משנה דאם מכהו מחמת שנאה עובר על לאו דלא תשנא דהא מדייק וכתב מאחר שאינו מכהו ומחרפו משנאתו אותו אינו עובר משום לא תשנא מבואר מזה דאם מכהו ומחרפו מחמת שנאה עובר משום לא תשנא. וא"כ נסתר דבריו דע"כ בודאי מפרש גם הכס"מ בדעת רבינו דס"ל כן ודו"ק

ובגוף דברי הרב בעל דרך המלך שהבאתי למעלה שכתב דלפי"ד הכס"מ דאם מכהו מחמת שנאה עובר ג"כ בלאו דלא תשנא. דלפי"ז יהי' חייב ג"כ מלקות דכיון דבזה שמכהו מגלה השנאה שבלבו הוי לי' לאו שיש בו מעשה. והוכיח כן מדברי תוס' ע"ז דף ס"ד ע"א ד"ה רע"ק אומר אף המקיים. פירש הקונטרס שעשה לו גדר כדי לקיימו. וכתבו התוס' דיפה כיוון דהא רע"ק אית לי' לאו שאין בו מעשה אין לוקין. מבואר דאף דלעשות גדר לא הוי מעשה איסור רק כיון שבזה שנעשה גדר מגלה כוונת לבו שרוצה בכלאים חשיב מעשה. ה"נ בזה שמכהו מגלה כוונת לבו דמחמת שנאה מכהו שפיר חשיב מעשה עכ"ד. ולפענ"ד לא דמי דהתם במקיים כלאים בשדה שעושה גדר לשומרו היינו שבאם לא הי' הגדר היו תולשין אותם והי' נעקר הכלאים. לכך שפיר בזה שעושה הגדר ולא יוכלו לתלוש אותן שפיר נקרא מקיים כלאים גמור והו"ל שפיר מעשה משא"כ כאן אטו בזה שמכהו מבורר השנאה ואם לא הי' מכהו לא הי' השנאה הא גם אם לא הי' מכהו ג"כ הי' השנאה בלבו ורק בזה שמכהו מגלה השנאה שבלבו שפיר יש לומר כיון דהתורה דייקא וכתבה לא תשנא את אחיך בלבבך דוקא שפיר לא חשיב לאו שיש בו מעשה ושפיר אינו לוקה ודו"ק. אולם בדרך המלך שם הביא להוכיח עוד מדברי תוס' בע"ז שם בד"ה הנ"ל בסוף דבריהם שכתבו וז"ל וא"ת האיך ס"ד להוכיח בלעקור הי' אסור אי לאו למעוטי תיפלה לפי שרוצה בקיומן כדי להשתכר מדאסר לקיים. התם הוא עושה מעשה באיסור שעושה הגדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור. וי"ל דמ"מ מחשבתו משויא לי' מעשה כיון שהוא עושה מעשה לבסוף כשהוא עוקרה דודאי אם אינו עוקר אינו עובר כיון שאין עושה שום מעשה שיהא ניכר בו. אבל עוקר מראה שרוצה במה שהוא ולכך הי' אסור דדמי למקיים אי לאו טעמא דמעוטי תיפלה עכ"ל. הרי מבואר מדברי התוס' דגם אם עוקר ומראה שהי' רוצה במה שהוא ג"כ אסור אי לאו טעמא דמעוטי תיפלה ומבו' דגם זה מיקרי מעשה. וע"ז לא שייך החילוק שכתבנו

אך נראה לפע"ד דגם מזה אין ראי' דבודאי כוונת התוס' במה שכתבו אבל עוקר מראה שרוצה במה שהוא ולכך הי' אסור דדמי למקיים. היינו דלא הוי איסור כמקיים בכלאים גמור דהיינו עושה גדר לשומרו דהוי חיוב מלקות רק דזה ג"כ אסור אבל מלקות אינו חייב. ואפשר דגם איסור תורה ליכא רק מדרבנן אסור בכה"ג שרוצה בקיומו וא"כ שוב אין ראי' כלל מזה לדעת הדרך המלך הן אמת דבעיקר דברי התוס' שכתבו דבאם אינו עושה שום מעשה שיהי' ניכר שרוצה בקיומו ליכא איסור כלאים תמוה מאד דמ"מ אמאי לא יהי' איסור תורה הא בכל לאו שאין בו מעשה אע"ג דאינו חייב מלקות מ"ח איכא איסור תורה. וה"נ הא מילפותא דיליף רע"ק דהמקיים בכלאים לוקה מכלאים בשדך לא. ופירש"י בע"ז שם דסמכינן כלאים דהרבעה מדסמך כלאים דלא תרביע לשדך לא תזרע דרשינן שפיר כלאים שדך לא ומשמע דמזהיר הכתוב שלא יהיו כלאים בשדה ע"ש. וא"כ האיסור דכלאים בשדך לא הוא בין ע"י מעשה ובין שלא ע"י מעשה וא"כ הא גם שלא ע"י מעשה איכא איסור תורה ואמאי כתבו דהיכא שאינו עושה מעשה ליכא איסור כלל

שוב מצאתי בגליון הש"ס לרעק"א ז"ל בע"ז שם ובטורי אבן מס' מגילה דף י"ג שהקשו כן על התוס' והניחו דבר הם בקושיא ועיין בספר חזות קשות מ"ש ליישב קושיית רעק"א ולשונו מגומגם קצת ותוכן דבריו הוא דכוונת התוס' בקושייתם דבאמת גם מקיים כלאים בכרם שלא ע"י מעשה ג"כ איכא איסור תורה אלא שאין חיוב מלקות ורק התוס' הקשו דמנ"ל להגמ' להוכיח מדשרינן בכלאים למעט בתיפלה ואע"ג דמחמת זה שעוקר נראה מתוכו שרוצה בקיומו והוי איסור תורה ואפ"ה מותר לעקור משום דלמעוטי תיפלה שפיר דמי וממילא מוכח מזה דגם ביין נסך שרי לשכור עצמו לשוברו ואע"ג דהוי ג"כ רוצה בקיומו של יי"נ ואסור לקיים יי"נ כמ"ש רש"י בע"ז משום דמצוה לבטל ע"ז ותשמישי'. דלמא התם בהך דאבל עוקרין עמו מיירי שעשה ישראל גדר כדי לשומרו ולכך כיון שעשה האיסור בידים שפיר שרינן לי' למעט בתיפלה אבל היכא דאינו עושה האיסור בידים ורק מקיים הכלאים מאליו שפיר יש לומר דלא שרינן למעט בתיפלה דלא הוי תיפלה כל כך וא"כ שפיר גם ביי"נ דאינו עושה התיפלה בידים שפיר יש לומר דלא שרינן לי' למעט בתיפלה עכ"ד. אבל לפ"ז אין מובן תירוץ התוס' שתירצו דמ"מ מחשבתו משויא לי' מעשה כיון שהוא עושה מעשה לבסוף כשהוא עוקרה דמאי נפק"מ אם גם במה שעוקר מיקרי מעשה הא מ"מ לא הוי מעשה מה שרוצה בקיומו כל כך כמו עושה גדר דהוי מעשה גמור והוי תיפלה גדולה אבל כאן דליכא מעשה כלל ורק במה שעוקר מראה שהי' רוצה בקיומו א"כ לא הוי מעשה ולא הוי תיפלה כל כך וכמו שדייקו כן התוס' באמת שם בסמוך אבל עוקר מראה שרוצה במה שהוא ולכך הי' אסור דדמי למקיים הרי שכתבו דדמי למקיים