בית המלך (בוים) ק

את עצמו. ולמ"ד טריפה חי' לא קמיבעיא כי איבעיא למ"ד אינה חי' וכו' ע"ש ודבריו תמוהין דמי מצינו שיהי' חיוב מיתה לרוצה לאבד את עצמו. ועשו"ת שער הזקנים להגאון מוהר"ר וואלף האמבורג ז"ל דף פ"ג ודפ"ד שציין הרבה דברים תמוהים מן הספר הלק"ט ולא הרגיש מתשובה זו ע"ש. ועשו"ת בית דוד לחכם בדורינו הרב אבד"ק פיטסבורג שליט"א סימן קס"ז מ"ש בדברי ההלכות קטנות. וע"ש שכתב בשם ס' אמרי צבי לבב"ק פ' החובל אות ל"ה שנסתפק בחובל בעצמו אם לוקה. והמחבר כתב עליו שלא ראה דברי ההלכות קטנות ודברי הרמב"ם פ"ב מרוצח ה"ב. ולא הבנתי דבריו דמאי מייתי מן הס' הלק"ט והרמב"ם. הא הרמב"ם וההלכות קטנות מיירי במאבד עצמו לדעת. ובפרט דמהרמב"ם לא משמע כלל הוכחה לזה ופשוט. ועב"ס שדי חמד חלק עשירי מערכת ב' ודו"ק

ובגוף דברי הרמב"ם פ"ו, מהל' מלכים שסובר דבשאר דברים הלאו דבל תשחית הוא רק מדרבנן. הנה עיין ברש"י מנחות דף פ"א ע"א ד"ה דקא ממעט באכילה דארבעה דמפרש מטעם בל תשחית. ומבואר מדבריו דס"ל דבל תשחית בשאר דברים הוא ג"כ מה"ת דאי לא הוי רק מדרבנן אמאי הוצרך לומר מטעם בל תשחית ולא קאמר משום מביא קדשים לבית הפסול וע"כ דרש"י ס"ל דבל תשחית הוא מן התורה. ודע שמדברי רש"י אלו מבואר דס"ל דאיסור מביאין קדשים לבית הפסול הוא רק מדרבנן וכמ"ש בשער המלך פ"ג מהל' קרבן פסח עיי"ש ועיין בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת חלק ד' סי' קמ"ג מ"ש בשם השגות הראב"ד פ"ד מהל' תמורה הלי"א דמבואר דס"ל דאין מביאין קדשים לביהפ"ס הוא מה"ת ע"ש. ובמק"א הערותי דזה יהי' תליא בפלוגתא דר' אמי ור' אסי בסוכה דף ל"ה בהא דאין נוטלין אתרוג של תרומה טהורה חד אמר מפני שמכשירה וח"א מפני שמפסידה וע"כ דמ"ד מפני שמפסידה לא ס"ל דמטעם מפני שמכשירה יהי' אסור ליטול אתרוג של תרומה. ואע"ג דבזה שמכשירה הוא גורם שיקבל טומאה ויפסל. אפ"ה ס"ל דליכא בזה עשה דמשמרת דרק במטמא תרומה איכא עשה דמשמרת. אבל בזה שגורם שיהי' ראוי לקבל טומאה ל"ש בזה עשה דמשמרת ומבואר מזה דמ"ד מפני שמפסידה ס"ל דמותר להכשיר קדשים ולגרום להם שיבואו לבית הפסול. וע"כ דס"ל דהא דאמרינן בעלמא אין מביאין קדשים לבית הפסול דהוא רק מדרבנן. דמה"ת שפיר מותר להביאו לביהפ"ס והא דלא גזר גם באתרוג מפני שמכשירה ואין מביאין תרומה לביהפ"ס. י"ל דזה לא הוי רק גורם רחוק ולכך לא גזרינן. אבל למ"ד מפני שמכשירה ע"כ דס"ל דהא דאין מביאין קדשים לבית הפסול הוא מן התורה ולכך שפיר גזרינן אפילו בהכשר דהוי גורם רחוק ודו"ק

שוב השגתי ספר שדי חמד חלק י"א מערכת ב' סימן מ"ז שהאריך ג"כ להוכיח דהרמב"ם ז"ל סובר דבשאר דברים האיסור בל תשחית הוא מה"ת והביא מלשון הסמ"ג לאוין רכ"ט ומדברי היראים סי' רצ"ז שסוברים ג"כ דהוא מה"ת. ובמ"ש לעיל דף ל"ה ע"ד להוכיח מדברי התוס' בב"מ דל"ב דסוברים דב"ת בשאר דברים הוא מה"ת. ראיתי כעת בשד"ח שהביא כן בשם הארעא דרבנן מערכת ד' אות של"ו שהעיר כן. וע"ש שהביא בשם הקהלת יעקב בתוספות דרבנן אות רע"ד שכ' בשם הכנה"ג יו"ד סימן ש"מ דלכך ליכא בקריעה על המת משום בל תשחית דאתי עשה דקריעה ודחי ללאו דב"ת ע"ש והביא גם מד' השלטי גבורים פ"ק דע"ז דהיכא דאין הדבר נשחת לגמרי לא מיקרי בל תשחית ובדברי הרחיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל סי' כ"ג ואכמ"ל

ובדבר מ"ש למעלה בדף ל"ו ע"א בישוב דברי רבינו והגמ' דבב"ק דף צ"א והלח"מ. אחר זמן רב בא לידי ספר שו"ת בית אברהם לגאון מובהק בדורו מו"ה אברהם כ"ץ מזאמושט ז"ל [נדפס בברלין שנת תקי"ג] וראיתי בסימן ה' שהאריך ג"כ בזה. וכתב לפרש דברי הגמ' שם דמשני מעיקרא כאן בחבלה וכאן בבושת ואח"כ קאמר אלא תנאי. דמעיקרא ס"ל דחובל בעצמו דאורייתא ונלמד מאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש או מלאו דבל תשחית. דאי ל"ה רק דרבנן ומילפותא דר"א הקפר א"כ מאי חילוק יש בין חבלה לבושת. ולבתר דמסיק אלא תנאי ומוקי למ"ד אסור לחבל עצמו כר"א הקפר ע"כ ס"ל השתא דאין חילוק בין חבלה לבושת. וחולק על שינויא דמעיקרא ע"ש שהאריך. והוא כדכתיבנא שם לעיל בחידושינו ואני הבאתי ראיות לזה וב"ה שכוונתי לדעת הגדול. וע"ש שהרבה להשיג ע"ד מהרלב"ח סי' קי"ג במ"ש לחלק דבאיסור תורה אלא שאינו מפורש בהדיא חיילא שבועה עלי' ובאיסור דרבנן אין חל השבועה ע"ש ועיין מ"ש בס"ד לעיל בזה. ועל מ"ש הלח"מ כאן דר"א הקפר מודה בנזיר טהור דהוי חוטא רק מדרבנן תמה עליו בס' בית אברהם שם מגמ' סוטה דף ט"ו ע"א דקאמר הטעם דחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא. הרי משמע בהדיא דאפילו נזיר טהור נמי נקרא חוטא לר"א הקפר דהתם נזיר טהור איירי ע"ש

ולפע"ד נראה דלק"מ דודאי לרבי שמעון דדריש טעמא דקרא. שפיר צריכין לומר דגם נזיר טהור מיקרי חוטא דא"כ למה אין טעונין נסכים חטאת נזיר טהור וע"כ ראי' מזה דאם אדם מצער עצמו מן היין מיקרי חוטא. ולפ"ז אליבא דר"ש לא צריכין להוכיח דנזיר חוטא הוא מן קרא דוכפר על הנפש כמו שהוכיח ר"א הקפר. דבלא"ה ראי' לדידי' מהא דחטאת נזיר אינה טעונה נסכים. וזה דוקא אליבא דרבי שמעון אבל אליבא דידן דלא דרשינן טעמא דקרא. וכן פסק רבינו בפ"ג מה' מלוה ולוה הלכה א' דלא דרשינן טעמא דקרא. וע"ש בלח"מ ובכסף משנה פ"ד מהל' ע"ז הלכה ד'. ממילא אין ראי' מדחטאת נזיר אינה טעונה נסכים דנזיר טהור ג"כ חוטא הוא דהא לא דרשינן טעמא דקרא. וגם מקרא וכפר מאשר חטא על הנפש לא משמע רק