בית אפרים יורה דעה צט

מה דלא מהני מעשיו אינו רק מחמת דעבר אמימרא דרחמנא שפיר לקי עלה ג"כ דלולי זה הוה אהני מעשיו אבל בש"ח פסול חוץ למקומו וחיוב שחייבה התורה עלי' כרת תרי מילי נינהו והדברים ברורים לענ"ד: ועדיין צריך למודעי דלמה באמת מהני בש"ח לטהר מידי נבילה נימא דאי עבד לא מהני והוי כנחירה והא דחייב כרת משום דעבר אמימרא דרחמנא וכבר עמדו גדולים חקרי לב לתרץ הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה וכן בשחיטות אותו ואת בנו ובאמת שצ"ע גדול על התוספות בתמורה שהקשו דשוחט פסח על החמץ יהא פסול ולא הקשו משוחט בשבת. ולכן נלענ"ד לידון בדבר. דע"כ לא קאמר רבא הא דאי עביד לא מהני אלא היכא דבדבורא בעלמא קעביד מעשה או אפילו היכא דעבד מעשה ממש והמעשה ההוא אין מתקיים כ"א ע"י כוונת העושה כגון מגרש ומימר ותורם וכיוצא וכיון דאמר רחמנא לא תעביד ומחשבת העושה בזה הוא היפך מימרא דרחמנא רואין אותו כאילו אינו ולא מהני ולא מידי משא"כ היכא שעשה מעשה והמעשה הוא מעשה המתקיים אף בלא כוונת העושה לא שייך אי עביד לא מהני דהמעשה ליתא בחזרה ומה שמתנגד למימרא דרחמנא הוא מחשבת העושה וכיון שהוא מעשה המתקיים בלא כוונת העושה דל מחשבתו מהכא והמעשה קיים מצד עצמו וזה מבואר לענ"ד מדברי התוספות שם בתמורה שהקשו דצורם אוזן בכור דאסור משום קנס ליתסר משום כל מילתא דא"ר ל"ת ותירצו דלא גרע מאם נפל בו מום מעצמו דשרי וכ"כ התו' בבכורות דף ל"ד ע"ש: ונראה לענ"ד דלאו דווקא היכא שנעשה המעשה מעצמו לגמרי שרי אמרינן אי עבד לא מהני אלא אפילו אם צריך שיהיה ע"י גרמת אדם אלא שא"צ שיהא בכוונה שרי אם עבד דבזה נמי אמרינן דאף דלא אהני מחשבתו והוי כנעשה בלא כוונה מ"מ ס"ס הא איתעבד ביה מעשה היתר וליתא בחזרה. ובהכי א"ש הא דאמרינן ביבמות דף ך' חייבי לאווין חולצין ולא מייבמין ואם בעלו קנו ולכאורה קשה דנימא אי עבד לא מהני (ועיין בשו"ת מהרי"ט מכל חייבי לאוין שקידשו בביאה ובזה י"ל כי אין האיסור על הקידושין רק על הביאה עיין בשושנת העמקים לבעל פ"מ ז"ל אך מיבמה קשה דהתם הקנין והביאה חד מילתא היא) ולפי מ"ש א"ש כיון דקנין יבמה לא בעינן כוונה לקנות והקנין נעשה מאליו לא שייך אי עבד לא מהני שהרי באמת נעשה מעשה הביאה וקני ממילא ודוקא מה שהוא מתקיים ע"י עשייתו וכוונתו וכמ"ש. ולפי זה א"ש בפשיטות הא דש"ח ושוחט בשבת ואו"ב דהתם לא שייך הך מילתא דאי עבד לא מהני דכיון דאנן קי"ל כר"נ דלא בעינן כוונה לשחיטה ואפילו הפיל סכין שלא לשם חתיכה כלל או ששחט חש"ו דלאו בני דעה נינהו כשר וא"כ כיון דס"ס אתעבד כאן מעשה שחיטה בהכשר גמור בשחיטת רוב הסימנים ובסכין בדוק ואין בזה רק מה שנעשה בעבירה ואם היה נעשה מעשה הלז על ידי נפילת סכין או ע"י חש"ו אין כאן עבירה כלל והשחיטה כשרה תו לא איכפת לן מה דבאמת היה כוונת העושה לשחיטה והיה כאן עבירה במזיד או בשוגג דדל הכוונה לשחיטה מהכא דלא מהני והוי כאילו נעשה מאליו בלא כוונה ושרי ולכן לא הקשו התוספות משוחט בשבת רק משוחט פסח על החמץ ושפיר קשיא להו דבקדשים מעשה שחיטה בעי כוונה להכשיר הקרבן ומתעסק בקדשים פסול ואי תימא דהוי כנעשה מאליו בלא כוונה פשיטא דפסול משא"כ בש"ח דלא איירינן לענין הכשר הקרבן רק לענין לטהר מידי נבילה שפיר מועיל דהא עכ"פ הכשר שחיטה נעשה כאן והוי כאילו נעשה בלא כוונת השוחט דטהור מידי נבילה ולכך מרישא לא הוי קשיא ליה להש"ס בזבחים דנימא בש"ח אי עבד לא מהני רק מחמת דהוי כטריפה ואהא שפיר משני אם הועילה שחיטה כו' כמש"ל והוא ברור לפי עניות דעתי: ובזה מקום אתי ליישב דברי הגאון ז"ל דודאי רבא בזבחים שפיר קאמר דמועיל לטהר מידי נבילה שהרי הוי שחיטה לחייב כרת על ידו א"ל דאי עבד לא מהני דרבא לשטתו בחולין דף י"ב דאמר מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה כו' אמר רבא ר"נ הוא כו' ומשמע נמי דרבא ס"ל הלכה כר"נ וכן משמע להדיא בחולין דף ל"א ע"ש בתוס' ד"ה והאמרה רבא כו' משא"כ בפסחים דפריך לדברי האומר מקלקל כו' משמע דבעי לאוקמי אליבא דכ"ע ושפיר פריך גבי השוחט חטאת מה תיקן דא"ל להוציא מידי נבילה דהא משמע דאתי ככ"ע ולרבנן דס"ל דאף לחולין בעי כוונה אין כאן תיקון להוציא מידי נבילה דלדידהו שפיר אמרינן דאי עביד לא מהני וכמש"ל: שבתי וראיתי בדברי הגאון ז"ל בנ"ב מ"ת בהאי מיעוטא דאיתא קמן מתחלת דבריו ז"ל ואתבונן אליו בבוקר ואורו עיני לעמוד על כוונת דבריו הקדושים ז"ל ונלענ"ד דגם הגאון ז"ל לא נעלם ממנו הך סברא דכתיבנא אלא דמ"מ ס"ל שפיר דיש הפרש בין אביי לרבא בזה אליבא דר"ש כאשר אבאר ומתחלה אבאר דבריו הסתומים מ"ש וז"ל ומה שמצינו שר"ש מודה שמטהר מי"נ היינו מה שאין בשחיטתה שום חסרון אחר רק שאינה מתרת לאכילה ויליף זה מטריפה כו' ונלע"ד כוונת דבריו על הדרך הזה ולחלק יצא בין ששא"ר ובין הך דא"ע ל"מ דששא"ר כגון טריפה שאין על גוף השחיטה איסור רק שאינה מכשרת לאכילה וס"ל לר"ש דל"ש שחיטה דעיקרה של שחיטה להכשיר לאכילה באה הלכך כל היכא דבעינן שחיטה לחיוב כגון באוכל או כיסוי הדם שחיטה המכשרת לאכילה בעינן ואם לא ל"ש שחיטה ומ"מ אין זה מגרע כח השחיטה שלא לטהר מי"נ דהא השחיטה נעשית בהכשר וכל דאיתעביד ביה מעשה שחיטה בהיתר יצאה מי"נ ולא נתבטל ממנה שם שחיטה כ"א לענין דבר הצריך שחיטה המכשרת לאכילה אך יש שם סוג אחר בשחיטה שא"ר שהחסרון בשחיטה מצד השחיטה עצמה שהתורה אסרה שלא לשחוט ומחמת זה השחיטה אינו ראויה שהזבח נפסל מאכילה ומזבח מצד שעבר ושחט באיסור ובזה יש לנו לומר דאף מידי נבילה לא יצאה אליבא דר"ש דס"ל ל"ש שחיטה ואף דחייב כרת משום ש"ח גזה"כ הוא דאפי' אהך שחיטה שא"ר חייביה רחמנא וכמ"ש רש"י בחולין דף פ' ופ"א אבל לענין שאר דבריו ששא"ר כזו לאו שחיטה הוא כלל כיון שמן הדין לא היה לו לשחוט ואף אי עבד לא מהני: אך זה תלוי ג"כ בפלוגתא דאביי ורבא דאם נימא אי עבד מהני שוב אין כאן גרעון מצד מעשה השחיטה עצמה שהוא אסורה דהא אין זה רק צווי שלא לעשותו ואי עבד מהני א"כ לא מיקרי מחמת זה ששא"ר רק מצד שאינה כשירה לאכילה משום שכך גזרה התורה שלא לאכול זבח שנשחט חוץ למקומו אבל לא משום איסור השחיטה נמצא שאין זה חסרון בשחיטה עצמה. ובזה שפיר מועיל השחיטה לטהר מי"נ כמו טרפה ששחטה אבל אי אמרינן אי עבד לא מהני אע"ג דכתיבנא דמאי דלא מהני אינו רק לענין זה שעבר אמימרא דרחמנא דהיינו שלא להכשיר הזבח מ"מ אליבא דר"ש נפסלה השחיטה לגמרי דהא עכ"פ היה אסור לשחוט ואף שעשה מעשה רואין כאילו אינו ולא פקע מיני' שם שחיטה שא"ר וכיון שהגרעון בשחיטה עצמה אפי' מי"נ אינה טהורה וא"ש הא דקאמר בחולין דף ק' אליבא דר"ש קמא מקטל קטלי' כו' דר' אושעיא נמי ס"ל כרבא דלא מהני וממילא חל עליה שם ששא"ר מצד עצמה ולא יצאה מי"נ והוה כקטלה אבל לרבנן דס"ל שמה שחיטה וילפי מש"ח בעלמא וק"ו לש"ח גופא דאמרינן בה שמה שחיטה ומהניא לענין או"ב ולענין לטהר מי"נ ובהכי א"ש ההיא דזבחים דף ס"ט דהתם קאי אליבא דר"מ כמ"ש רש"י שם ור"מ ס"ל ששא"ר שמה שחיטה משא"כ בפסחים דקאי אליבא דר"ש כמ"ש התוס' שם כך נלענ"ד בכוונת הגאון ז"ל והוא עצה עמוקה של אותו צדיק לקיים דבריו בצל"ח דתליא בפלוגתא דאביי ורבא ובפסחים קאי אליבא דרבא ועתה בא להוסיף על דבריו דזה אזיל אליבא דר"ש משום דאליבא דרבנן דשמה שחיטה שפיר מהני השחיטה לטהר מי"נ וא"ל דנימא אי עבד ל"מ ז"א דלענין לטהר מי"נ אף לרבא מהני כיון דזה אינו נגד מימרא דרחמנא וכמש"ל: והנה הגאון מהר"ש נ"י כתב ליישב כוונת אביו הגאון ז"ל דסוגיא