בית אפרים יורה דעה ק

דפסחים אליבא דר"ש משא"כ לרבנן כיון דגלי קרא בש"ח וקראתו שחיטה ילפינן מיניה לכל מילי אף לטהר מי"נ כו' והנה מלבד דקשה כל הני קושית דאקשינן דבלא הך דשוה לטרפה הו"ל לאקשויי נימא אי עביד לא מהני גם קשה להעמיס בדברי רבא שכוונתו הואיל והתורה קראתו שחיטה לענין חיוב ועכ"פ הו"ל למימר בהך לישנא התורה קראתו שחיטה אבל הך לישנא דקאמר אם הועילה כו' משמע דמתורת ק"ו אתי עלה וק"ו פריכא היא כמש"ל דהא רבא ס"ל אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"ה לענין כרת וגם בלא"ה קשה דממ"נ אי לא ס"ל לרבנן הך סברא דשאני הכא בש"ח דבהכי חייבי' רחמנא ומש"ה ילפי מינה לענין ששא"ר בעלמא א"כ ניליף מיניה נמי בעלמא לענין דאי עבד מהני דהא לדידיה מהני בש"ח אף לטהר מי"נ ואם נימא דמצד הסבר' אי עבד לא מהני וש"ח גלי קרא והתורה קראתו שחיט' וכמ"ש הגאון מהר"ש נ"י א"כ מנ"ל למילף ששא"ר בעלמ' דדילמא שאני ש"ח דהתם ודאי בהכי חייב' רחמנ' שהרי הועיל לחייבו כרת ולטהר מי"נ אע"ג דבעלמ' א"ע ל"מ וגם קשה בשחיטות או"ב נימא בשחיטה שני' א"ע ל"מ וא"ל דבהכי חייבי' רחמנ' א"כ קשה לרבנן דילפי מש"ח לששא"ר נימ' שאני ש"ח דבהכי חייבי' רחמנא וגם לר"ש ל"ל למימר דחולין מקדשים לא ילפינן דהא אפי' מחולין לא ילפינן דבהכי חייבי' רחמנא ובאמת מ"ש הגאון מהר"ש נ"י טעמ' דרבנן כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא דלהוי מיחשב שחיט' ומהני אף לשאר מילי ואף להוציא מי"נ אבל לא לר"ש ז"א לענ"ד דאם נימא דגלי בש"ח למחשבי' שחיטה לכל מילי אליב' דרבנן גם לר"ש י"ל כן רק דס"ל חולין מקדשים לא ילפינן ואם נימא דלא גלי קרא רק לענין חיוב כרת דבהכי חייביה רחמנא כמ"ש רש"י גם אליבא דרבנן י"ל כן דאין מועיל רק לענין חיוב כרת אבל לענין גוף השחיטה אית לן למימר דא"ע ל"מ והא דאמרינן יליף ששא"ר מש"ח לא ילפינן מינה רק לענין דשם שחיטה שייכא גם היכא שאין מוכשר לאכילה כגון ש"ח וכן מצאתי בחדושי הר"ן להדי' שכתב תמי' לי מנ"ל דשמה שחיטה דילמ' ל"ש שחיטה אלא שחייב עלי' הכתוב בכאן בשחיטה שא"ר כזו כמש"ל וניחא לי דמה דקאמר שמה שחיטה לאו דווקא אלא ה"ק מה שחיטה דהתם ששא"ר אף שחיטה דהכא אפי' ששא"ר בכלל ולא דינא גמרינן מהתם אלא לישנא כי היכי דגמר ר"ש מטבוח כו' ע"ש ומה שאמר רבא בזבחים אם הועילה כו' היינו כמש"ל דמה"ט לא אמרינן דדמי לטרפה מדמחייב עלה כרת ובנחירה אין חיוב מסתמא הך שחיטה חשיבא לטהר מי"נ ולכך חייב עליה אבל אם נימא דשייך בש"ח אי עבד ל"מ פשיטא דלא מתרצה בהך סברא דאם הועילה דהא בכל דוכתי אמרינן דלקי אע"ג דלא מהני וע"כ דבש"ח ל"ש כלל הך דא"ע ל"מ כמש"ל דהוי כנעשה מאליו בלא כוונת העושה וע"ד שכתבו התוס' בצורם אוזן שוב ראיתי בנ"ב שם חלק א"ח סי' קל"ו כתב הגאון מהר"ש ע"פ דברי התוס' האלו דקשה משוחט בשבת כיון דאם נחתכו הסימנין מעצמם הוה כמתה מאלי' ולענ"ד כמ"ש דלדידן דקי"ל כר"נ דלא בעי כוונה לשחיטה שפיר י"ל דהא איתעבד מעשה שחיטה ע"י אדם ודל כוונתו מהכא מ"מ שרי כמו הפיל סכין או שחיטות חש"ו שאינם בני דעת: ובר מן דין נלענ"ד דבהך דש"ח לא שייכא כלל הך מלתא דרבא דע"כ לא קאמר דלא מהני אלא לענין הך מלתא דעבר אמימרא דרחמנא כגון הנך דמייתי התם אבל בש"ח שמה שעובר אמימרא דרחמנא הוא שלא ישחוט קדשים בחוץ ולענין זה באמת לא מהני והוי זבח פסול אבל לענין שתועיל השחיטה לטהר מי"נ שפיר מהני דזה אינו נגד מימרא דרחמנא ואף דגוף השחיטה הוא נגד מימרא דרחמנא לא נפקא מכלל שחיטה בשביל זה אלא דלא אהני מעשיו במה דעבר אמימרא דרחמנא והזבח נפסל (ולאביי אי לאו דבלא"ה איכא קראי לפסול שחיטת חוץ למקומן כמבואר בפ"ב דזבחים באמת היה אפשר לומר דאף דא"ר לא תשחוט בחוץ אי עביד מהני והזבח כשר) אבל לענין מה דמועיל שחיטה בשחיטות חולין כדקיימא קיימא ומהני אף לרבא תדע דבא על נערה המאורסא נימא דאי עביד לא מהני ועדיין דינה כבתולה לענין סקילה וקנס ואף שיש לדחות דהתם הוי כנעשה מעצמו שהרי מ"מ לאו בתולה היא ז"א דעדיין י"ל דהוי כמ"ע ופשיטא שז"א וכמבואר בקידושין דע"י ביאה כדרכה בעולה גמורה היא ובלא"ה מצד הסברא פשוט דכל שנעשה פתגם המעשה הנעשה מי יפירנה וה"נ בש"ח אף שלא הועילו מעשיו שהשחיטה מועלת לקדשים מ"מ הא דאגמרי' רחמנא למשה דבהמה או עוף שנשחטו סימנין שלה בהכשר אין בה טומאת נבילה מנין לנו לבטל המעשה ועיין בתוס' דזבחים שם דף ס"ט ד"ה שחילקו בין הא דבעי קרא לקדשים שנשחטו בפסול דלא מטמא בין איסורי הנאה משום דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטה כו' ולא כתבו בפשיטות דבקדשים בעי קרא דלא נימא א"ע ל"מ משום דס"ל לענין טהרה לא שייכא הך מילתא משום דזה אינו נגד מימרא דרחמנא ודאי דמהני משא"כ בשוחט פסח על החמץ שפיר הקשו בתמורה שיהא פסול דהא בהך מילתא גופא הקפידה התורה שפסח כשר לא יהיה נשחט על חמץ ולפום מאי דכתיבנא השתא אין חילוק בין ר"נ לרבנן דאף לרבנן דס"ל דבעינן כוונה לשחיטה נמי מהני מטעם דטהרה מי"נ אינו נגד מימרא דרחמנא ובתשובה בענין בכור כתבתי עוד מענין זה: דברי אהו' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה מ שאלה בדין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחד נבילה ובחנות של נבילה יש בשר יותר ממה שיש בט' החניות של נבילה ופירש משם בשר שלא בפנינו שהולכין אחר הרוב. אם יש לילך אחר רוב החניות. או אחר רוב בשר: תשובה נלענ"ד שיש בדבר להקל ולהחמיר. כמו שאבאר. והנה דבר ברור היא דבבשר הנמצא אם יש בעת ההיא רוב בשר שחוטה כשרה אזלינן בתרי' אף שיש רוב טבחים עכו"ם דמשמע בחולין גבי הא דאמרינן הוי שדי כבדא כו' דהאידנא היתרא שכיחי טפי ע"ש והתם נמי נראה דאין ר"ל מצד רבוי השוחטים שהם ישראל רק מצד שהטבחים שוחטים היום ומוכרים כשרים ביותר שרוב אוכלי בשר היום הם ישראל וכדאמרינן בד' פרקים משחיטין הטבח כו' ולכן שפיר שרי אעפ"י שרוב הטבחים נכרים כיון שהיום שכיח רוב כשרות ששוחטין מיעוט טבחי ישראל והם היום הרוב נגד טבחי עכו"ם ששוחטין פחות מהם וא"ל כיון שההבאה היו עורבין שפיר אזלינין בתר רוב בשר ז"א דמ"מ אית לן למימר כיון שהספק הוא מאין הביאו העורבין אם מבית ישראל או מבית עכו"ם וכיון שרוב הבתים הם של עכו"ם נימא דמבית עכו"ם הביא ובאבידה כה"ג נמי אמרינן כיון דרוב עכו"ם אמרינן דהוא של עכו"ם אלא ודאי דז"א דבכל גווני אזלינן בתר רוב הבשר וביאור הענין כך הוא דכל שיש לפנינו חנות או צבורין ופי' אחד מהם וכל שאר הבשר שבחנות או שאר החמץ ומצה אשר בצבורין נשאר במקומו אז הכל תלוי ברוב החניות או ברוב הצבורין אעפ"י שיש צבור א' גדול מאוד לא אמרינן בזה זיל בתר רובא כיון שדבר זה שנפרש לפנינו מן הצבורין אפשר לו שיסתלק מן החלק המועט כמו שהוא מסתלק מן החלק המרובה ודבר זה מתורתו של הר"ן ז"ל בתשובה למדנו שכ' בשו"ת סי' יו"ד שכל ספק שנולד בדברים שאינם נבללים אין תולין אותו אחר חלק הרוב ולא לפי חשבון אלא תולין בחלק המועט כמו במרובה מן הירושלמי דקאמר והתניא באילין אבני' ויגנבו מחצה לזה ומחצה לזה פירוש אעפ"י שיש לאחד מאה אבנים ולחבירו חמשים ומפרש הטעם מפני שהם גסות פי' שאינם נבללים אלמא דבכה"ג אין הולכין לפי חשבון כ"א מחצה לזה ומחצה לזה כדין הספיקות שיד שניהם שוין כו' ע"ש אך אין הדברים אמורים כ"א בפירש ע"י תפיסת יד האדם כגון הא דירושלמי שהגנב לקח משם או שהוא נתן לנדן בתו מן הממון שהוא ספק אם כבר נפטר ממס כנדון דמיירי שם הר"ן ז"ל ובכה"ג לא אזלינן בתר הרוב שהרי היד שולטת בחלק המועט כמו במרובה והדברים מעצמם לא נתמעטו לפרוש משם שנאמר שפירש מן הרוב משא"כ בפירש מעצמו כגון בע"ח