בית אפרים יורה דעה צח

זו שהוא אצלו כבר בתורת היתר וכן נלענ"ד דעת הרמ"א שהוציא מהרשב"ץ דלא כהתה"ד משום דנידון דהרשב"ץ נמי כה"ג הוא ואדרבה נוטה יותר שלא יהי' משמע רק להבא ועיין בט"ז וברשב"ץ שם וקצרתי ועיין באורח מישור על הד"מ אבל פשיטא היכא דאומר סתם שלא אוכל בשר מר"ח אלול ואילך וכל כיוצא בזה אסור בכל בשר אף שמכבר דכך היא לשון ב"א וגם לשון תורה כך הוא לא מבעיא אם לא הגביל זמן אלא אף בהגבלת זמן כאשר הוכחתי מחמץ בפסח וכן הא דאמרינן באו לשילה נאסרו הבמות כו' ודאי דכל במה אסורה אף שהיתה בנוי' מקודם וכן כל כיוצא בזה ונראה דלכך נקט הרא"ש שקיבל על עצמו מזמן ידוע ואילך שבזה בקל יש מקום להמציא שאמרו בלישנא דמשתמע לתרי אפי שיש במשמעות לשונו שאסר המין עצמו עליו באכילה מאותו זמן או שאסר המין שיהי' לו מאותו זמן ואילך משא"כ במקבל על עצמו איסור מין א' בלי הגבלת זמן ומתחיל מעכשיו כיון שלא נשאר לו זמן לאכילת היתר כלל מסתמא כוונתו שיהי' חל על המין הזה מעכשיו אף מה שהוא בידו מכבר דהא אחר שנדר לא אישתרי לי' כלל ואף שעד עכשיו היה לו בו היתר הרי ע"ז נדר שמה שיהי' מותר לו הוא בא לאסור על עצמו משא"כ בתקנת הקהל שכל עיקר תקנתם הם באים לגדור גדר על להבא ובודאי דעתם שיתחיל האיסור שיפורסם תקנתם לצבור ולגבי' דהאי הו"ל כהגבלת הזמן דמסתמא לא אסרו עליו מה שהי' נוהג היתר טרם חל עליו גזרות הצבור וכיון דבגוף לשון התקנה יש פנים לכאן ולכאן וכגוונא דה' פסוקי' שאין להם הכרע וחד מיניהו וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה שיש לפרש תיבת מחר לפניו ויש לפרשו על לאחריו ובכה"ג נמי כתב בתה"ד ואין להאריך: ועיין ביו"ד סי' קט"ו בדין חמאה של עכו"ם אם הולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלים אוכל שם עמהם אבל אסור להביאה עמו ולאכלה במקום שנוהגין בו איסור אם לא שיש בה היכר שהוא ממקומות המותרין כו' ע"ש ומשמע דאף בכה"ג שהביאה עמו והוא אוכל והולך ונתותר בידו אסור אם אין בה היכר ולכאורה יש לחלק דהתם כיון דעיקר דירתו קבועה במקום שנוהגין איסור לא מהני מה שהי' מותר בה דרך עראי בהיותו במקום שנהגו בה היתר משא"כ נדון שנשאל בה הגאון ז"ל מיירי שהי' דר במקום היתר ובא לגור במקום איסור והביא עמו חמאה של עכו"ם ובאמת באו"ה שער מ"ח שמשם מקור דברי הרמ"א ליתא שם הך מלתא שכתב רמ"א אסור להביאה עמו כו' רק מיירי שם לענין אם מביאין למכור ממקום היתר למקום איסור דאסור לישראל לקנות אפילו ממה שמכיר שהוא משם אם לא שיהא רושם וסימן מיוחד וניכר כו' ע"ש ונראה דס"ל לרמ"א דאין לחלק בכך דמה לי שהוא מכיר שהוא ממקום היתר או שהוא עצמו הביאה משם ועכ"פ הך דינא דהגאון ז"ל צ"ע דלפי הטעם שכתב או"ה דאסור משום מראית העין ומשום חשד' וכן לפי מ"ש מהרי"ל בתשו' סימן ל"ה דהוי דברים המותרי' ואחרים נהגו בהם כו' ולפיכך כתב רמ"א בשמו דאוסר אפילו ניכר כו' א"כ אין מקום להתיר אף מה שהביא עמו ומה ענין זה לההוא דהרא"ש בהנודר דשם אנו דורשין משמעו' לשון הנדר משא"כ בזה דמדינא בלא"ה שרי דהא רשאי לאכול במקום היתר אף שהוא במקום איסור ודעתו לחזור וכמ"ש באו"ה משום דמה שאין אוכלין במדינתו אינו לפי שאין מתקנין אותה שם בהכשר ואם היו מתקנין בהכשר היו אוכלין גם שם אך מ"מ במקום שנוהגין איסור הוא אסורה לו משום חשדא ומראית העין וא"כ מה יושיענו זה שכבר אכל ממנו אכול ושבוע והותר בשביל זה לא נסתלק החשדא ומראית העין ואכתי יש בזה משום דברים המותרים כו' ואי מיירי במקום דליכא חשדא ומראית עין כגון שהרבה מתקנין גם באותן מקום חמאה אצל ישראל או שרוב חמאה המובא שם הוא ממקום היתר דבכה"ג שרי כמבואר באו"ה א"כ אף לפי מ"ש דהבעי' דחולין הוי תיקו לחומרא אין מקום להחמיר בזה דחמאה זו מותרת הוא ואין איסורה תלוי בזמן ומקום כלל ואין זה ענין להך דהרא"ש כלל ועכ"פ צ"ע על הגאון האמיתי ז"ל שלא הזכיר מזה כלל ואני שופט שהשואלים המתווכחי' שמא המה האריכו למעניתם בזה וכפי הענין ופתגם המעשה העמידו הדבר על חמת שתלוי בהך דינא דהרא"ש וע"ז סובב הולך דברי הגאון ז"ל שכת' הדברים כדרך השואל כלפי הנשאל דמחוי ליה במחוג ולדידן מסתים סתים וצ"ע כעת: ומילתא אגב אורחא אמינא במה דהווינא בדברי הצל"ח בפסחים דף ע"ג ובהקדמת הספר נ"ב מהד"ת שם רמז לה ידידי הרב הגדול מהר"י נ"י בשמי דקשיא לי מהא דאמר רבא גופא בזבחים דף ס"ט אם הועילה שחיטה לחייב כרת כו' והגאון מהר"ש נ"י הגיה שם שבחלק יו"ד סימן ט' ביאר הדברים בטוב טעם וראיתי שהרחיב שם בדברים עריבים והעמיד הדברים בכוונת אביו הגאון האמיתי ז"ל דאתחיל בה וגם הביא שם תחלת דברי הגאון ז"ל מה שהתחיל לבאר הך ענינא דאי עביד לא מהני ופתח דבריו יאיר להעיר בענין השוחט בשבת דשחיטתו כשרה ולא אמרינן בה דאי עביד לא מהני וגם בזה לא זכינו רק לראש דבריו ואסוקי מילתא לית לן בה. והנה אז אמרתי לידידי' הרבנים כי חשבתי למשפט להגיע לכלל ישוב הקושיא כדרכי מעולם למשכוני נפשי אדרב לתקן דבריו עד מקום שידו מגעת אך כי לא באו הדברים בכור המבחן לא סיימתי קמיה מה שעלה במחשבה לפני וע"י גלגולי הדברים הנ"ל ראיתי ונתון אל לבי לכתוב זכרון בספר העולה על רוחי אף כי נפניתי לעמוד על בוריו של דבר ולעת הפנאי ב"נ אשיבה ידי עליהם כבוצר על סלסלות לברר וללבן הדברים אי"ה: טרם אענה ראיתי לבאר מאי דקשה לכאורה למאי דס"ל רבא אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ איך קאמר בזבחים אם הועילה כו' דהא מצינו למימר אע"ג דלא הועילה השחיטה לחייבו כרת מ"מ שפיר חייב כרת משום דעבר אמימרא דרחמנא ולא מסתבר לחלק בין כרת למלקות וגם קשה בהא דאמרינן בחולין דרבנן סברי שחיטה שא"ר שמא שחיטה דילפי מש"ח וגם ר"ש הוי יליף מש"ח רק דס"ל חולין מקדשים לא גמרינן וקשה אליבא דרבא נימא דלעולם ל"ש שחיטה ואפ"ה חייב משום ש"ח דעבר אמימרא דרחמנא ולענין זה קראתו התורה שחיטה לחיובי עלה. ונלענ"ד דהא דאמר רבא דלא מהני ולקי משום דעבר כו' אין הדברים אמורים אלא היכא שלולי האיסור שאסרתו תורה וחייבה עליה לא הוי שום מקום לבטל המעשה ההיא בזה אמר רבא דאף דלא מהני שפיר לקי שהרי לולי שיש כאן חיוב ואיסור לא היה המעשה בטל וצריך ללקות עליו ועבדינן ביה תרתי שהמעשה בטל ואעפ"כ לוקה משא"כ היכא שהביטול של המעשה בלא החיוב פשיטא שאין מקום לחייבו גם מחמת דעבר אמימרא דרחמנא דהא לא אהני מעשיו. והנה בהך מילתא דש"ח חייבה התורה כרת בשוחט בחוץ ואף לא היה כאן חיוב כרת מ"מ היה הקרבן נפסל שאין המקום מוכשר לשחיטת קדשים דשחיטת פנים בעינן ולפי זה א"ש הא דיליף בחולין מש"ח דשחיטה שא"ר שמה שחיטה דא"א לתפוס שני הפכים בנושא אחד דאם נימא דשחיטה שאינו מכשרת לאכילה אינה שחיטה גם שחיטה זו דש"ח אינה שחיטה המכשרת לאכילה דדל חיוב כרת מהכא עכ"פ מקום זה אינו ראוי לשחיטת קדשים והוא נפסל בשחיטה זו מאכילה ואין זה קרוי שחיטה וא"כ למה חייבה התורה עליה כרת והא קמן דהתורה לא באתה לחייב כ"א שחיטה דקראתו שחיטה וזה שאינו מכשיר לאכילה אין קרוי שחיטה אע"כ דגם זה שמיה שחיטה וא"ש נמי הא דמשני רבא אם הועילה כו' דהש"ס בעי למימר דלא יהיה טהור ש"ח בעוף מלטמא בית הבליעה כיון דשוה לטרפה והיינו אף בלא חיוב, כרת רק מצד שהוא חוץ למקומו אינו מוכשר ע"י שחיטה לאכילה ושוה בפנים ובחוץ כטרפה ואם נימא דמחמת זה אינו מטהר מידי נבילה א"כ אין כאן שחיטה עלי' והוי כנחירה וא"כ לא היתה התורה מחייבת עליה כרת דהתורה לא חייבה אלא על שם שחיטה ומדהועילה לחייב כרת מכלל דשפיר הוי שחיטה לטהר מידי נבילה ומלטמא בבית הבליעה משא"כ אי