בית אפרים יורה דעה צז

דבריו דלמה לא בעי הש"ס בכל איסורי תורה חלב ודם כו' שנאסרו במתן תורה אם הי' להם מכבר קודם שניתנה תורה וניתותר בידם אם הי' מותרים לאכול א"ו דבר הנאסר מאותו שעה אסור כל מה שיש בעין מקודם והספק באברי נחירה כיון שקבע לו הקב"ה זמן מאימת יתחיל האיסור ודקדק כן מדברי הרא"ש שכתב הנ"מ שאסר על עצמו מזמן ידוע ואילך וכוונתו שלא אסר על עצמו תיכף מאותו זמן רק קבע זמן מאימת יתחיל האיסור כו' ע"ש שכתב דגם מ"ש הרא"ש אח"כ א"נ שרצו ב"ד לאסור כו' נמי כוונתו לזמן ידוע דווקא ועם כי דבריו אהובים וחביבים אנחנו לא נדע מה נעשה בדברי תרומת הדשן סי' רפ"א שכתב בדין קהל שעשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטבע א' אם א' שכח מטבע א' אצלו אי שרי להחליף לפי שהי' בידו קודם התקנה וכתב דלכאורה יראה דשרי כמו שהורה א' מהגדולים בתקנה שלא למכור בשר יותר מן הערך שקצבו והי' לאחד בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה והביא ראי' מהא דחולין כו' אמנם נראה כיון דההוא איבעי' סליק בתיקו וקי"ל תיקו דאורייתא לחומרא כו' והוראות א' מהגדולים י"ל דתקנה בעלמא היתה ולא בחרם כו' ע"ש ועיין בי"ד סי' רי"ח שכתב הרמ"א ממשמעות דברי הרשב"ץ דלא כהתה"ד ובט"ז ובש"ך שם האריכו בזה והביאו דברי היש"ש בחולין וע"ש בט"ז שכתב דהיכא דאיכא עוד ספק תערובות הו"ל ס"ס ונפלאתי מאד על הגאון ז"ל שפלפל בענין זה אם אמרינן תיקו דרבנן לקולא והביא מדברי הרי"ף והרא"ש בשבת ולא הזכיר מדברי התה"ד והט"ז והש"ך הם המדברים ועסוקין באותו ענין ממש והנה בשאלת התה"ד דמיירי שקבעו זמן ממחרת ואילך א"ש לפי דברי הגאון ז"ל אבל ממ"ש שם הוראות א' מהגדולים שם לא נזכר כלל שהתקנה היתה על לאחר זמן ואף שבדברי הרא"ש בתי' הב' ניסבול הדוחק שכוונתו ג"כ שהב"ד רצו לאסור לאחר זמן ידוע לפי שכבר פירש כן בתירוץ הראשון וילמד סתום מן המפורש מ"מ בדברי התה"ד ודאי לא מסתבר לפרושי הכי דאם איתא דהוראת הגדול בכה"ג הוה הו"ל לפרושי שהי' זמן קבוע שתתחיל בו התקנה וע"כ דהתה"ד לא מפליג בהכי וכן משמע מדברי הרמ"א והאחרונים שם דאף בתקנה המתחלת תיכף דינא הכי וכן מבואר מדברי הבית הלל שם סי' רי"ח במ"ש בענין התקנה שתיקנו בק"ק ווילנא שלא לקנות דגים על ר"ה עיי"ש ולפי"ז צריך ליישב קושית הגאון ז"ל דהו"ל למבעי בכל איסורין שבשעת מ"ת אם היו מותרים במה שהי' בידם קודם לכן ובאמת מ"ש הגאון ליישב דדווקא על קביעת זמן מבעיא לי' צ"ע דאיך יצאנו ידי חובותינו באיסור חמץ בפסח דפשוט ומבואר דכל חמץ אסור באכילה אף חמץ שהי' בידו קודם פסח והיה אוכל ממנו עד הפסח ובהגיע הפסח אם אכלו חייב כרת נימא דלא אסרה תורה כ"א מה שנתחמץ לאחר זמן איסורו אבל מה שהי' בידו והיה אוכל בהיתר גם עכשיו מותר ואין בו רק עשה דתשביתו ופשיטא דז"א וכל איסורי תורה חמץ וחלב ודם הכל נאסר בין מה שהי' בידם קודם או אח"כ אף באיסור שקבוע לו זמן דאותו המין ששמו כך חל עליו האיסור בהגעת הזמן ולענין בשר נחירה אם הי' הצווי כמו בשאר איסורין כי תבואו אל הארץ לא תאכלו בשר מבהמה נחירה אין ספק שכל בשר נחירה אסור הן מה שהיו בידם מכבר או מה שיהיו נוחרים אח"כ ואף שיהיו ע"י קביעת זמן כשיבואו לארץ דכל מה ששמו עליו בשר נחירה נאסר להם רק דבאמת אין הציווי על איסור בשר נחירה רק על ההכשר של הבשר שכשיבואו לארץ יעשו ההכשר בזביחה אבל לא בנחירה כמו שהי' עד עתה ולכן מספקא ליה אם הקפידא הוא על הנחירה ואיכא למימר שכך גזרה חכמת התורה דמשעה שיבואו לארץ לא תועיל שוב הנחירה להכשיר הבשר לאכילה מזמן ההיא ואילך ומ"מ מה שננחר מקודם במדבר שפיר מותר וכמו קהל שהחרימו ותקנו שכל מה שישחוט ראובן מר"ח ניסן ואילך יהא אסור דודאי דשפיר מותר לאכול מבשר שחיטתו ששחט קודם הזמן ההיא או שמא הקפידה היא על האכילה שחכמה התורה גזרה שבא"י אסור לאכול בשר שננחרו הסימנין ולפי"ז אין חילוק בין אם היתה הנחירה במדבר או בא"י ולפי"ז נראה דהנודר סתם כשיגיע למקום פלוני לא יאכל בשר ודאי דגם בשר שהביא עמו ממקום אחר אסור דע"כ לא קמבעי' לן אלא דומיא דבשר נחירה שהוא מעשה המכשיר את הבשר לאכילה אז אמרינן דכל שהכשר זה כבר נעשה טרם בואו למקום שנאסר עליו שפיר מועיל אותו הכשר אבל אם הי' הציווי דלכשיבואו לארץ יהיו אסורים בבשר יש לאסור אף בשר שהביאו עמהם שכך היא טכסיס האיסור דבשר שהי' מותר כאן שם הוא אסור וא"כ ממילא דאין הפרש בין בשר שמכבר לבשר דשם אבל אם ההכשר נאסר נהי דאמרינן דהכשר שהתירה כאן שם הוא אסור מ"מ לא נאסר רק ההכשר דנעשה שם אבל מה שהי' קודם אין חל על ההכשר הזה שם איסור מחדש ומעין דברינו הם דברי ידידי הרב הגדול מ' יעקבקא ני' ואסברה לה דכיון שבמדבר היתה הנחירה מועלת להתיר אמ"ה אף דבא"י דוקא זביחה בעינן עכ"ז כבר פקע איסור אמ"ה ולכלל נבילה לא בא ואכלנו ממנו בהיתר דנחירתן זו היא שחיטתן וא"כ איך יתחדש עליו עתה איסור אמ"ה או נבילה עכ"ד בקצרה ודפח"ח אך סגנון אחד עולה לכמה כו' שסגנון האבעי' אני מפרש בלשון אחרת קצת: ולפי דרכינו למדנו שדברי הרא"ש שכתב נ"מ לנודר מאחד מן המינין שיאסור מזמן ידוע צ"ע דיתד שהכל תלוי אם יש לפרש דעתו דעל ההכשר קאי ולא אאכילה כגון מי שהי' בידו בשר והי' רגיל לאכול ממנו צלי אש וקיבל על עצמו כשיגיע למקום פלוני יאכל הבשר צלי קדר או מבושל לא צלי אש שבזה יש לפרש דקפיד על הכשר אכילה דהיינו שבמקום ההוא יעשה הבשר צלי קדר אבל מ"מ מה שבידו מכבר שהוכשר לאכילה ע"י צלי אש ע"ז לא נדר או על האכילה קפיד שבמקום ההוא לא יאכל צלי אש ונמצא גם מה שבידו מכבר בכלל הזה אבל הרא"ש שסתם הדברים צ"ע ואפשר לומר דלכאורה אין מקום לספק זה דהא מסתברא דאאכילה קפיד קרא ולא על ההכשר דלא מסתבר שיהא חילוק בעסק עשיית ההכשר בין מקום זה למקום אחר דכך לי מה שננחר במדבר כמו מה שננחר בא"י רק אאכילה שפיר קפיד קרא מצד קדושת המקום אסר להם הנחירה והתיר להם השחיטה וא"כ מה קמבעי' לי' וצ"ל דלכך ס"ד דאהכשר קאי דיש סברא לומר הואיל ואשתרי אשתרי דמסתמא לא אסרה התורה מה שכבר יצא בהיתר רק מה שעודנו באיסורו וצריך הכשר לאכילה הלכך מסתמא אהכשר קפיד רחמנא ומה שכבר יצא בהיתר אינו בכלל הזה ולפי"ז נראה דודאי אם אומר שבועה שלא אוכל בשר מר"ח אלול ואילך פשיטא שאסור בכל בשר אף מה שהי' בידו קודם לכן דמכיון דמשמעות הלשון מורה כך פשיטא שאין לנו להוציאו ממשמעותו מחמת זה לפי שהיה אוכל ממנו עד עתה דהא שפיר חלה השבועה על הבשר שבידו מכבר או שיבא לידו ואנן קי"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א ומכ"ש בזה שגם לשון התורה כך היא וכבר כתב היש"ש להשיג על הרא"ש דהא בנדרים הלך אחר לשון ב"א אך הש"ך הליץ בעדו דהרא"ש לא קאמר אלא דנ"מ בנודר לזמן אבל מענין הולכין אחר לשון ב"א לא מיירי דמיירי במקום או בזמן שאין לשון ב"א כן כו' עיי"ש והכוונה שהוא מדבר בלשון עם שאין הכרע במשמעות הלשון אם הכוונה על המין לבד ואסר עליו אף מה שמכבר אף אם הכוונה על הזמן כגון שאמר בשר מר"ח אלול ואילך לא אוכל יש במשמעות לשון זה שאין רוצה לאסור על עצמו רק בשר שמר"ח אלול ואילך ולא מה שקודם לו ותיבת בשר הוא רהיט למה שאחרי' או שר"ל מר"ח אלול ואילך לא יאכל בשר ובשר הוא מלה מופסקת באפי נפשה ואי הוה אמרינן בצד איבעי' דאברי ב"נ הואיל ואשתרי אשתרי דהיינו מסתמא לא בא לאסור מה שהי' מותר מכבר ולכך אמרינן דעל ההכשר קאי א"כ גם בנודר בלשון מסתפק יש להכריע מחמת אומדנא זו שלא בא לאסור מן המותר בפיו ולא אסר על עצמו אלא בשר שמר"ח אלול ואילך דמה שהי' אצלו ואוכל ממנו והותיר לא הי' בדעתו לאסור וצ"ל דגם בתה"ד מיירי בכה"ג שיש ספק בלשון רק שאנו באים להכריע מחמת סברא