בית אפרים יורה דעה ט

לפי מ"ש לעיל דאיסור גיד אינו חל על אמ"ה רק דמתלי תלי לכי פקע אמ"ה ואם כן כיון שאיסור גיד אינו חל עד לאחר מיתה איסור נבילה גיד בהדי הדדי קאתי ושפיר הוי הגיד בכלל ל"ת כל נבלה ואמרינן ביה כשהותרה: אך דאכתי קשה דלמא לעולם אסור בהנאה דהא לא יאכלו גם הנאה במשמע ואי משום כשהותרה ז"א דאם אסור בהנאה ה"ל גיד מוסיף על אמ"ה וחל מחיים ושוב לא חייל נבילה על גיד כלל ואין הגיד בכלל האיסור נבילה וממילא דאין לומר כשהותרה כיון דהאיסור לא קאי עליו. אך י"ל לפי מ"ש הלח"מ בפ"ט מהל' מ"א דדוקא קדשים שלוקין על הנאה ה"ל הנאה איסור מוסיף משא"כ היכא דלא לקי עלי' לא הוי מוסיף והנה הטעם דאין לוקין על הנאה היינו משום דעיקר קרא על אכילה ואף דגם הנאה במשמע לא לקי עלי' והנה התוספות בפסחים כתבו דלחזקי' הא דלר"ש ג"ה אסור בהנאה היינו משום דכיון דאין בגידין בנ"ט מסתברא דהלאו קאי על הנאה כמו על אכילה ולפי"ז יש לומר דאי אין בגידין בנ"ט אם נימא דאסור בהנאה שפיר לוקין עליו. ולפ"ז א"ש הא דמקשה למ"ד אין בגידין בנ"ט לאו למימרא דלא הוה בכלל האיסור דלא תאכל דהא רחמנא אחשבי' אכילה רק ה"ק הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט ואם כן עיקר הלאו על אכילה והלכך אף כשתרצה לומר שאסור גם בהנאה עכ"פ אין בו מלקות ולא מיקרי מוסיף על אמ"ה ואינו חל מחיים רק מתלי תלי ואתי בהדדי עם נבילה וחל גם על הגיד והוא בכלל ל"ת וא"כ מוכח דאין אסור בהנאה כלל לפי שכשהותרה כו'. אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם אם כן קאי הלאו על הנאה כמו על אכילה ולוקין על ההנאה וה"ל מוסיף וחל מחיים ולא חל נבלה על הגיד. ואם כן לא קאי עליו הלאו דל"ת ולא קאי עליו ההיתר ומנ"ל דמותר בהנאה ומשני דר"ש באמת ס"ל אסור בהנאה. והרמב"ם לשיטתו דפסק שפיר אחע"א בכולל הלכך אף דאין בגידין בנ"ט מצי נבלה חייל על הגיד וקאי עלי' הלאו ואמרינן בי' כשהותרה ולכך שפיר פסק דגיד מותר בהנאה אע"פ שפוסק אין בגידין בנו"ט: אך לפי מ"ש התוספות בשבועות ועוד דוכתי גבי הא דהאוכל נבלה ביום הכפורים פטור משום דאע"ג דלכי מתה איסתלק איסור אמ"ה מ"מ נשאר עליו איסור שאינו זבוח שאיסור זה נמשך גם לאחר מיתתה ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דאיך חייל גיד על שאינו זבוח דא"ל מתלי תלי וכי נשחטה ופקע אינו זבוח חייל גיד ז"א דלענין אינו זבוח שוב י"ל הלכך לא פקע דהא היתר שאינו זבוח במעשה השחיטה תליא וכיון שהגיד מתלי תלי ומוכן לחול לא פקע איסור שאינו זבוח ואין השחיטה מתירתו וע"כ אנו צריכין לתירוץ התוספות דגיד חל על אמ"ה דלא חמיר במוקדשין: ועפ"ז נבא לפרש המעמד שעמדנו עליו שהקדים לומר טבוח טבח פרע להם בית השחיטה משום דלכאורה י"ל דאף שהי' נוהגין חומרא לאסור עליהם מה שעתידה תורה לאוסרם מ"מ הא ר"ע ס"ל דבשר נחירה היה מותר במדבר ואם כן אף ישראל גופייהו טרם שנכנסו לארץ היו מותרים בבשר נחירה והם היו עתה בח"ל. וא"כ י"ל דמה שאמר והכן טול ג"ה לאו משום דאסור לב"נ רק משום חומרא שעתיד לאסור, וא"ל כמש"ל דאם כן לא היה חל על איסור אמ"ה שהוא אסור להם מדינא ובכה"ג דשייך אאחע"א אף לישראל שרי ואין מקום לחומרא זו י"ל דמ"מ שפיר היה להם מקום לאסור איסור על נפשם משום דאיסור אמ"ה מתלי תלי וקאי ובנחירה דפקע אמ"ה חל גיד ולכן הקדים לומר הך דטבוח טבח היינו פרע להם בית השחיטה דהיינו דלא סגי להו בנחירה (ולאו משום חומרא דאם כן היה מקום לומר שחל איסור גיד לכי פקע אמ"ה ועל איסור שאינו זבוח שהוא חומרא שפיר חל איסור גיד כמ"ש התוספות לדידן דחל על אמ"ה דקיל ממוקדשין. ונראה הטעם לפי שיש לו היתר בשחיטה כמ"ש הט"ז סי' ק"ד ועיין בפליתי סי' ס"ב אך כבר כתבתי דהם היו סוברים דכל עיקר מצות אמ"ה לפי שאינו זבוח הוא) ואם כן שוב י"ל דגיד לא חייל כלל דבשלמא בישראל שהגיד מצד ציווי שפיר חל אפילו מחיים כמ"ש התוספות משא"כ לדידהו מחיים אין מקום לחול כיון שאמ"ה נצטוו עליו ועל גיד לא נצטוו ואם נאמר דמתלי תלי עד דפקע אמ"ה ולגבי אמ"ה לא שייך הלכך לא פקע מ"מ לגבי איסור שאינו זבוח שפיר י"ל דלא פקע ואם כן אין מקום שיהא הגיד חל עליהם כדרך שעתידה להיות אסור על ישראל שהשמות מחולקים של ישראל יהיה איסורו משום אוכל גיד ואינהו א"א שיחול איסור גיד רק שנאמר דלא פקע איסור שאינו זבוח ולישראל באמת לא יהיה איסור זה שהרי זבוחה לפנינו ובכה"ג אין מקום לחומר' זו ואשתרי לגמרי ולכך הוצרך לומר דאתי כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ וכה"ג אמרינן לענין מי איכא מידי כו' דאף בטרפה או קודם שתצא נפשה דאסור לישראל מ"מ כיון שהוא משם אחר קרינן בי' מן המותר לישראל ואמרינן מי איכא מידי דלישראל כו' ודווקא בטמאה דלאו בת שחיטה היא ע"ש בת"ש סי' ך"ז ובפליתי סימן ס"ב וה"נ דכוותה: והנה בפרי מגדים מסתפק באמ"ה דאסור לב"נ אם מועיל בו ביטול ברוב דשמא אין מועיל ביטול רק לישראל ע"ש (ועיין מ"ש בזה בספרי בית אפרים על טרפות בקונטרס התשובות ונלענ"ד להוכיח דביטול מועיל עפ"י מה שהקשה בפליתי סימן פ"א בהא דבכורות דפריך חלב מנ"ל דמותר דלמא אסור משום אמ"ה דלמה לא פשט מקרא דויקח חמאה וחלב כו' ע"ש (וראיתי מי שכ' דדם נעכר ונעשה חלב וה"ל דם מן החי דשרי לב"נ אך בבכורות שם דחי להא ע"ש) ונראה דא"ש דבקרא איתא ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה כו'. והנה בן הבקר הוא פשיטות יותר שהרי מעיקרא כתיב ויקח בן בקר כו' ואם זו ואצ"ל זו קאמר לא ה"ל למימר ובן הבקר וכמ"ש בפתיחת ספר המקנה על מדרש ויאמינו בה' ובמשה כו' הביא מדברי התוספות בקדושין דבשני תיבות רצופים לא שייך לא זו אף זו וה"ל למימר וגם במשה ע"ש וה"נ דכוותה: ונראה דא"ש ע"פ מ"ש התוספות בשבת דף ע' דאמרינן בחריש ובקציר תשבות על חרישה וקצירה חייב שתים. וא"ת מנ"ל דלמא אינו חייב אלא אחת וי"ל מדכתיב בחריש ובקציר דמשמע תרי מילי מדלא כתיב בחריש וקציר עכ"ל. ולפי"ז א"ש דבכוונה לא נקט בן הבקר ברישא דהוי אמרינן כל חד באנפי נפשיה ולא זו אף זו נקט ולכך נקט בתר הכי ולא נקט וגם בן הבקר רק ובן הבקר למימרא דחד מלתא נינהו שהיו מעורבין זה בזה. והנה בזבחים אמרינן הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא. ולפ"ז א"ש דלא מצי למידק מינה לענין חלב דלא הוה אמ"ה די"ל שהיה בטל ברוב ונ"ט ברוב לאו דאורייתא משא"כ בב"ח דטכ"ע דאורייתא שפיר קאמר המדרש דהא טעמא לא בטל: והנה בב"מ אמרינן ויקח חמאה וחלב כו'. ואלו לחם לא אייתי קמייהו. אמר אפרים מקשאה משמיה דר"מ אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי' ואותו היום שרה אמנו פרסה נדה וכן הוא במדרש ובנזר הקודש תמה דאטו לפי שנהג עצמו מה לו להחמיר על האורחין. ובפרט למ"ד כערביים נדמו לו ונדחק בזה ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש במדרש שם שבפסח היה וכ"כ התוספות בר"ה. ולפי"ז קשה לר' יהושיע בקדושין דקאמר כערביים נדמו לו וא"כ האיך רשאי לעשות בשבילם וא"ל משום הואיל אי מקלעי אורחים מאת הנפש אשר עשה וקיבלו גירו' וכמ"ש הרמב"ם דאף במבשל לנכרים אינו לוקה משום הואיל ז"א שהרי אמרינן כחום היום שהוציא הקב"ה החמה מנרתקה ולא היה עובר אורח ונצטער אברהם כו' והתוספות בפסחים שם כתבו דהואיל דלא שכיח לא אמרינן להתיר ואפשר לומר משום דאמרינן בברכות כחום היום בששה שעות ור' יהושע לטעמיה דאמר ביו"ט חצי' לד' וחצי' לכם (ואע"ג דאמרינן שעה ששית זמן סעודת ת"ח הא אמרינן אלא דלא טעים כו') ואם כן שפיר הוה מצי למטרח בעשיית בן הבקר דהא לדידיה נמי חזי' אבל לחם לא אייתי דכיון שהיה אוכל חולין בטהרה והעיסה נטמאת א"כ היה אסור לאפות כיון דלא חזיא לדידיה כלל: ולכאורה י"ל דבלא"ה לא הוי מצי לאתויי לחם קמייהו דבפסחים שם אמרינן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ר"י אומר לא זה חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה אלא מניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ופרש"י כיון שצריך ליתנה לכהן אם כן קרינן בי' שלך אי אתה רואה כו': והנה בנדרים אמרינן נשבע ד' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שע"י שהקדים שם ברכת עבד לקונו ניטלה