בית אפרים יורה דעה ח

על עצמם לשמור המצות וכמו שחיט' קשיא דהא כה"ג לא היה להם לאסור כלל דהא אין איסור גיד חייל על איסור אמ"ה (דבעינן שיחול איסורו מחיים דומיא דיעקב ע"ש בתוספות ד"ה קדשים) דא"ל כתירוץ התוספות דאמ"ה לא חמיר כמוקדשין ז"א דלדידן שפיר י"ל דגיד חייל על אמ"ה דלא חמיר כולי האי כיון דעכ"פ תרווייהו מדאורייתא אסירי משא"כ אם נימא דחומרא הוא שהחמירו על עצמם לאסור גיד אם כן פשיטא שא"א לו לחול על אמ"ה שהוא אסור לב"נ מדינא שהוא אחת מז' מצות ואם כן פשיטא דאמ"ה חמיר ואין מקום לחומרא זו גבי ב"נ ואע"ג שיהיה נאסר לישראל היינו משום דלא שייך ביה אין איסור חע"א כיון דנצטוה על גיד וכיון דבב"נ שייכא ביה אאחע"א ולישראל כה"ג שרי אין להם להחמיר לכך הוצרך לומר דאתיא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ ואם כן פשיטא דחייל על אמ"ה: אך לשיטת התוספות שכתבו דהא דקאמר פרע כו' נמי מדינא הוא דנצטוו על הנחירה ולכך קאמר נמי דאתיא כמ"ד דנאסר לב"נ צ"ע דהוא גופא קשיא דל"ל הא ת"ל דודאי היו שומרין המצות שקיבלו מאבותיהם וכמ"ש רש"י ומקרא מלא כתיב באברהם כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ובני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' כו' ויוסף שידע מזה ולכך צוה לעשות כן ואפשר לומר לפי מה שכתב הרמב"ן בטעם שיעקב נשא שתי אחיות שלא היו שומרים המצות העתידות אלא בארץ ולא בח"ל והם היו עתה בח"ל ואף שהיה דעתם לחזור הא גם יעקב היה דעתו לחזור. וע"כ דלא חש אלא בארץ ממש. ולכך הוכרחו לפרש דדינא קאמר. והא דקאמר שחיטה לאו דווקא אלא נחירה קאמר (ובמקום אחר כתבתי די"ל דאע"ג דהאבות קיבלו עלייהו המצות העתידות מ"מ איסור עריות לא קיבלו עלייהו. וכדאמרינן בסנהדרין דקין נשא אחותו כי אמרתי עולם חסד יבנה. ולכן כיון דאישתרי אשתרי ע"ש. וי"ל עפי"ז מ"ש וישמע העם בוכה למשפחותיו על עסקי עריות שנאסר להם משום דשאר המצות היו רגילין בהם מקבלת אבותיהם. אך עסקי עריות שלא החזיקו בהם האבות זה היה קשה עליהם. והנה מזה שקין נשא אחותו היה סבור אברהם שאף מקיימי המצות הם בכלל ב"נ לגמרי. וממילא שהם כפופים תחת המזל מערכת השמים ובאמת אינו כן. רק שהקב"ה התיר לקין לישא אחותו משום חסד וכמו שדרשו חז"ל. וכי יקח איש את אחותו חסד הוא: ועפי"ז פרשתי כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם דקאי על אברהם שא"ל הקב"ה שלפי שהתרתי לקין לישא אחותו בשביל חסד טעית והיית סובר שמדין ב"נ הוא ולכך שמים תכין אמונתך בהם ר"ל שהיית מאמין שמערכת השמים הם שולטין עליך. וכדאמרינן בשבת מי העיר ממזרח צדק כו' והמשכתי הכתובים וקצרתי כאן): אך אכתי לא פלטינן מקושיא בין לפירש"י דמפרש שחיטה ממש ומשום ששומרי מצות היו ובין לפי' התוספות דודאי מ"ש התוס' שנצטוו על הנחירה הוא לאו דווקא דהא בכל ענין שמתה מותרת דנבילה מותרת לב"נ כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה כו' רק הכוונה שנצטוו שלא לאכול אבר מן החי וכשהיא חי' צריך לנוחרה וחשש שמא לא יאכלו ושמא יאכילום אמ"ה וכדאשכחן בריש מי שאחזו בעובדא דרב ששת ועבדי ר"ג ואם כן קשה לפי מה שאמרו במדרש ויבא יוסף דבתם רעה שיוסף החזיק אותם שחשודים לאכול אמ"ה אם כן מסתמא גם עתה לא יקפידו ע"ז ודוחק לומר דכיון שראה שהכניסו עצמם לסכנה לחזור אחר יוסף וגם הודו ואמרו אבל אשמים אנחנו מסתמא חזרו בהם וגם יש לומר לפי שהקדים וירא אתם את בנימין ויצו כו' טבוח טבח והיינו שבנימין לא היה עמהם בחשד אמ"ה אך זה דווקא דהא אמר פרע להם כו': והנלע"ד דהמפורשים האריכו בענין החשד הנזכר וכ' שראה אותם אוכלים מבן פקועה שא"צ שחיטה והפ"ד הקשה ע"ז דכיון שלא יצאו מכלל ב"נ להקל אם כן גם בן פקועה אסור כמו מפרכסת דלדידהו במיתה תליא ע"ש באורך. והנלענ"ד דודאי מצות שחיטה היה מקובל בידם מאבותיהם כדאמרינן בחולין מנין לשחיטה שהיא בתלוש דכתיב ויקח את המאכלת כו' וע"ש בתוספות דגם חולין שמעינן מהאי קרא וגם ביצחק כתיב שא נא כליך ופירש"י לשון השחזה חדד הסכין ושחט יפה שלא תאכילני נבלה והוא מהמדרש והשבטים שקיבלו זה מאבותיהם היו סבורים שזה שנאסר לב"נ אמ"ה אין איסור בפ"ע רק מחמת חיוב שחיטה הוא שנאסר אמ"ה לב"נ ולכך היו אוכלים בן פקועה או מפרכסת ויוסף היה חולק עליהם בזה דבאמת איסור אמ"ה הוא איסור לעצמו שנאסר לב"נ ובמיתה תליא מלתא ולכך הביא דבתם שהם אוכלים אמ"ה, והשתא א"ש בפשיטות הא דאמר פרע להם בית השחיטה ור"ל להם לפי שיטתם בס"ל דבשחיטה תליא מלתא אם כן אף שהם כאן בח"ל מ"מ צריכים לקיים מצות שחיטה דמדין אמ"ה נגעו בה ולפי"ז א"ש בפשיטות הא דקאמר דטול ג"ה הוא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ דמדינא קמיירי הכא: ועפ"י מ"ש יש מקום אתי לחבר המימרא שלפי שאמר תחלה דהך דטבוח טבח ר"ל פרע להם בית השחיטה לכן הך דטול ג"ה היינו כמ"ד שנאסר לב"נ עפ"י מה שהבאתי לעיל קושית התוספות בחולין דאיך חל גיד על אמ"ה ונראה שהתוספות בזה לשיטתם לקמן שהקשו דלמה מוקי במבכרת הא גם בשאר קדשים משכחת לאחר זריקה דאיסור גיד מתלי תלי וקאי כו' וכדאמרינן ביבמות איסור אחות אשה מתלי תלי כו' ותירצו דבעינן שיחול מחיים דומיא דיעקב כו' ולפיכך קשיא להו הא דגיד חל על אמ"ה דהא ליכא למימר מתלי תלי וקאי כיון דבעינן שיחול מחיים אך לולי דבריהם הקדושים ז"ל הייתי אומר שאין הכרח לומר דבעינן שיחול מחיים ומה דקשיא להו דהא גם בשאר קדשים י"ל דחייל איסור גיד אחר זריקה ותלי וקאי לענ"ד א"ש עפ"י מה דאיתא ביבמות שם גבי הא דאשת אח ואחות אשה דאמר ר"ש אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד ופריך ותתייבם יבומי ומשני רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי כי פקע אשת אח חייל איסור אחות אשה הלכך לא פקע ופירשו רש"י ותוס' דכיון דאיסור אחות אשה עומד ומוכן לחול לכשיסתלק איסור א"א לכך לא פקע מיניה איסור אשת אח כלל וחייב עליו ולא אאחות אשה. ולפי"ז בכאן דאיסור מוקדשין קדים וחייל אלא שהזריקה מתרת ולכן לענין הגיד אין הזריקה מתרת את הגיד משום איסור מוקדשין כיון שהאיסור גיד מתלי תלי וקאי ומוכן לחול כשיפקע איסור מוקדשין הלכך לא פקע איסור מוקדשין מיניה כמו התם דלא פקע מיניה איסור אשת אח ואם כן א"ש מה שהקשו התוספות דלמה הוצרך לאוקמי במבכרת דהא בשאר קדשים נמי א"ש דאיסור גיד מתלי תלי כו'. ולפי מ"ש לק"מ דבשאר קדשים לא פקע איסור קדשים מן הגיד ואינו חייב עליו אלא משום מוקדשין ואם כן הדרא קושית הש"ס לדוכתיה האי מוקדשין נוהג בגיד מיבעי' ליה ולכך הוצרך לאוקמי במבכרת דהאיסור משום גיד: ולפי"ז מתורץ קושית התוספות דאיך חל איסור גיד על אמ"ה ולפי מ"ש י"ל דלא בעינן שיחול מחיים ואם כן י"ל דאיסור גיד תלוי וקאי וכי פקע אמ"ה חייל איסור גיד וא"ל דנימא הלכך לא פקע איסור אמ"ה כלל ז"א דבשלמא גבי אשת אח שהוא דבר האסור עליו לפי שהיתה אשת אחיו רק שעתה מצות יבום מתירתו שפיר אמרינן שאין האיסור של אשת אח מסתלק על ידי היתר זה כיון שאף אם יסתלק יחול איסור אחות אשה הלכך לא פקע והרי הוא כא"א שיש לה בנים ונשאר קיים באיסורו וכן בקדשים כיון שהגיד היה אסור משום מוקדשי' רק שהזריקה מתרת איסור מוקדשין אינו מועיל לסלק איסור קדשים מן הגיד שאף אם יסתלק ישאר עליו איסור גיד הלכך אין הזריקה מפקעת ממנו איסור קדשים כלל משא"כ באיסור אמ"ה לא שייך לומר דאף לאחר מיתת הבהמה לא נסתלק מעליו איסור אמ"ה ולא פקע דפשיטא דהא ליתא דהא עיקרו של איסור בחיות תליא מלתא ואיך תאמר שעתה אסור משום אמ"ה והרי הוא אבר מן המתה וע"כ פקע וחייל איסור גיד. והדברים ברורים למבין: ובזה מיושב מ"ש הרא"ש פרק ג"ה שחכמי לוניל הקשו על הרמב"ם דפסק אין בגידין בנ"ט ופסק דמותר בהנאה דהא בפסחים אמרינן טעם דהיתר הנאה משום כשהותרה נבילה כו' ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט כו' וגם קשה דמאי פריך למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר דמאי קושיא דהא רחמנא אחשבי' אכילה גבי גיד וה"ה לגבי נבילה ועיין בפלתי: ונראה דא"ש דהנה בפליתי שם הקשה דלמ"ד אין אחע"א לא שייך כשהותרה כו' שהרי איסור הגיד לא היה בכלל איסור נבילה שהרי לא היה חל עליו ואם כן אינו בכלל ההיתר ונראה דא"ש