בית אפרים יורה דעה פט

פסח ואין עושה איסור כלל ובכה"ג שיש ספק לכל אחד שמא אינו עושה איסור כלל לא העמידו דבריהם ואין לדחות ספק איסור כרת וזה נכון מאוד בסברא וע"ז תירצו כיון דעכ"פ רובם יעשו שלא כהוגן ויהיה כאן ודאי איסור גבי רבים לית לי' למיזל לכל חד בתר איפכא ולא חייבום חכמים בכה"ג בפסח שני והשתא לפי"ז אפשר ליישב קו' הלח"מ דמדוע פסק הרמב"ם בשחט על בני החבורה ואמר להם שלא לשמו שחטתי שהרוצה להחמיר יביא פסח שני והשיג עליו הראב"ד ותירץ הלח"מ דס"ל כתירוץ התו' אלא דאכתי קשי' לזה מההיא דמפקח את הגל וכמו כן יש להקשות על התוס' דלדבריהם האיך יובן ש"ס דלקמן במפקח את הגל ויובן דהנה לכאורה לפי סברא זו יקשה דלמה הוצרך הרמב"ם ליתן טעם גבי ה' שנתערבו כו' משום דשלמים בזריקה ותיפוק לי' דאין לשחוט על היחיד לכתחלה אך דבאמת ז"א שהרי הש"ס מקשה דליתי חד כהן דלא עבד פסח ונמני ויאכל חזה ושוק של כולם וא"כ אין כאן שחיטה על היחיד כלל שהרי הכהן נמנה עמו משא"כ במפקח את הגל ניחא דפטור מפסח שני אע"ג דמשום האי חששא דשלמים בזריקה לחוד אין לו למנוע מלעשות פסח שני כיון דאין כאן רבים עושין שלא כהוגן אמרינן שמא הוא מחויב לעשות פסח ואין כאן איסור כלל מ"מ אין יכול לעשות דממ"נ אם שלמים הוא קעבד דשלמים בזריקה כו' ואם פסח הוא א"כ הוא שוחטו על היחיד לכתחלה וא"ל דניתי כהן דלא עבד פסח בהדי' ז"א דדלמא האי שלמים הוא ונמצא הכהן לא עבד פסח משא"כ בשליח שאמר שלא לשמו שחטתי שפיר פסק הרמב"ם דהרוצה להחמיר יביא פסח שני על תנאי והיינו דממנה עמו א' מבני חבורה על חלקו ואם פסח הוא אין כאן שחיטה על היחיד כלל. אמנם עדיין צ"ע לומר הטעם במפקח הגל פטור מפסח שני משום דאין לשוחטו על היחיד דהא היינו אם אפשר לשוחטו על בני החבורה משא"כ כשאין כאן בני החבורה אין כאן איסור כלל וכדקאמר בש"ס דאי אפשר לאהדורי מהדריני' וכן כתב הרמב"ם אם משתדלין כו' וא"כ במפקח הגל שאי אפשר לשחטו על היחיד מדוע יהא פטור מפסח שני: לכן נלענ"ד דדברי הרמב"ן מתורצים שפיר דאזיל לשיטתו ומתורץ ג"כ קו' התו' שהקשה דהיאך מדחינן ספק כרת כו' ויהיה מזה סיוע ג"כ להב"ח דהנה הרמב"ם פסק ספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא רק היכא דאיכא ספק כרת אז מדאורייתא אזלינן לחומרא ולקמן דף צ"ג איכא פלוגתא בשוגג בראשון והזיד בשני ופסק הרמב"ם שחייב כרת אבל בטמא בראשון והזיד בשני פטור והנה מדאורייתא אזלינן בתר רובא בכל דוכתא והשתא אתי שפיר דבשוחט על בני החבורה פסק דהרוצה להחמיר להאמינו יביא פסח שני דכיון שהוא מחמיר להאמינו איכא ספיקא דאוריי' בספק כרת שאם לא יביא הרי הזיד בשני וחייב א"כ הוא מדאורייתא לחומרא ומוטב שיעשה איסור לכתחלה משיכנס באיסור כרת מה שאין כן הכא גבי יבלת ומפקח את הגל בתרווייהו מדאורייתא לקולא דגבי יבלת כיון שנתערבו עורות פסחיהן ויש ספק בהנך ה' בני אדם איזה מהן מחויב לעשות פסח שני אית לן למיזל בתר רובא וכלהו פטורי רק דמדרבנן לחומרא וכיון שיש שם איסור לא שייך להחמיר ולהביא פסח ובמפקח את הגל כיון דמספקא לן שמא טמא הוא ומחויב לעשות פסח שני א"כ הרי הוא פטור מכרת אף אם הזיד בשני וא"כ נמי אין לנו להחמיר לחייבו מדרבנן דחומרא דאתי לידי קולא הוא דשלמים בזריקה כו' ובזה עלתה שפיר לקושיית הראב"ד דלפי תירוץ הלח"מ דהרמב"ם ס"ל תירוץ התוס' תימא בעיני שהרי מדקאמר הש"ס משום סמיכה כו' ופירש"י דא"א לסמוך ע"ז שמא פסח הוא וקעביד עבודה בקדשים הרי מבואר דאע"ג דאחד לבד הוא שיעשה שלא כהוגן מ"מ אין יכולין להביא פסח שני וע"כ לומר לשיטות התוס' דבאמת היכי שיהי' איסור גמור ודאי דחינין לנו מלעשות פסח שני ועבודה בקדשים איסור גמור הוא והתוס' לא מחלקי בין יחיד לרבים אלא לענין איסור לכתחלה לבד וכל זה אינו מעלה ארוכה לדברי הרמב"ם שהרי בש"ס קאמר משום חזה ושוק כו' ופריך וניתי כל חמשה חד כהן ונימני כו' ויאכל חזה ושוק של כולם וממ"נ אחד מהם הוא פסח ויצא בו משא"כ הכא דאין לו תקנה לחזה ושוק כלל דאי מייתי כהן דעביד פסח א"כ נאכל שלא למנויו ואי לא עביד פסח שמא האי שלמים הוא וא"ל שמניח החזה ושוק ואין נותנים לכהן כלל ודוקא התם חיישינן שיעשו רובם שלא כהוגן ז"א דשמא פסח הוא ונמצא עובר בבל תותירו וא"ל ששורפין קודם שיביא לידי נותר ולא שייך אין שורפין קדשים ביו"ט דהכא בפסח שני עסקינן ז"א דזה ודאי איסור גמור לאבד קדשים ביד וגם ממעט באכילת קדשים ואם נאמר דהרמב"ם מיירי שאחד מבני החבורה הוא כהן וממנה אותו עמו אתי שפיר וא"כ בפשטות מתרצא קושיית הלח"מ דהתם טעמא משום חזה ושוק דלא אפשר וכן י"ל בשיטות התוס' דטעמא דמפקח את הגל משום דלא אפשר משום חזה ושוק ובעיקר קושיית כ"ת י"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת הב"ח דאף שאין האיסור ניכר לעצמו י"ל דין קבוע דלא בטל כמו חניות ודלא כהפר"ח שהשיג עליו ע"ש ולכאורה היה אפשר לומר דלכך לא בטל משום דאיתא בטור ובש"ע סימן קי"א בשם הר"ש דהא דאמרינן כל מה שנכנס בספק מסייע לבטל היינו דוקא כששנים של אדם אחד אבל של ב' בני אדם אין מצטרפין וא"כ כיון שהפסחים של ה' בני אדם אין מצטרפין לבטל ובזה הי' מקום ליישב קו' הפליתי שהבאתי לעיל שהקשה דאם נימא דלא כתרומת הדשן א"כ לבטל חזה ושוק חד בתרי ולפי מש"ל י"ל דהנה הא ודאי אע"ג דקי"ל שחטו למנויו ושלא למנויו כשר היינו דיעבד דוקא אבל לכתחלה ודאי דאסור לשחטו ע"מ להאכילו שלא למנויו ולפי"ז א"ש דבתירוץ קמא דמשני הש"ס משום דאיכא חזה ושוק כהנים אכלי לי' ר"ל וא"כ מתחלה שוחטין אותו ע"ד להאכילו שלא למנויו שהרי הוא שוחט אותו על תנאי שיהי' שלמים ויצטרך ליתן החזה ושוק ממנו לכהן ואע"ג דאח"כ באמת הכהן יכול לאוכלו ע"י ביטול ברוב מ"מ לכתחלה אין לשוחטו ע"ד כן והדר פריך וניתי כל חד כהן כו' ואהא משני כיון דכל חד מייתי כהן בהדי' א"כ שוב אינם של אדם אחד ואין מצטרפין לבטלו כדעת הר"ש וא"כ נמצא הפסח נאכל שלא למנויו אבל אחר העיון אי אפשר לומר כן שא"כ בספיקא דחניות שכתב הפר"ח שאם לקח מהן מותר מטעם דכל הנכנס לספק מסייע לבטל וצריך לומר שכל החניות הם של אדם אחד וזה אינו במשמע ועוד שהרי הפר"ח הביא בשם ספר כריתות דלכך לא אסרינן כל העולם כולו בחרישה וזריעה מפני תערובות נחל איתן שהוא קבוע מפני שאין מקומו ניכר ואכתי תיקשי דלא ליבטל שהרי בהרבה ב"א לא אמרינן דמסייע לבטל וא"ל דאי אפשר שלא יהא בכל העולם א' שיהי' לו שדות הרבה מרובים מנחל איתן שהרי מבואר בסי' קי"א דאם יש בא' מהן כדי לבטל אינו נכנס בספק כלל ואינו מסייע לבטל גם בלא"ה כיון דעיקר טעמא דשל אדם א' מצטרף לבטל הוא משום שעתידין להתערב וא"כ בנחל איתן דלא שייך זה למה יתבטל שהרי כ"א קבוע במקומו אלא שאינו ניכר ולכן נראה ברור דע"כ לא קאמר הר"ש אלא גבי שני קופות של תרומה או שני קדירות של חולין ובטל בששים או בק' אז שפיר יש לחלק בין אדם א' לב' משא"כ בדבר שביטולו ברוב ילפינן מסנהדרין דכתיב אחרי רבים ודאי דגם הר"ש מודה דכל מה שנכנס בספק מסייע לבטל ולכן אני תמה על הש"ך סי' קי"א ס"ק י"ז שכתב וז"ל ודוחק לומר דנ"מ לענין יבש ביבש ואין בא' מהם רוב ויש בשניהם רוב דמצטרפין כו' והיאך אפשר לומר כן שהרי איתא שם בד"א בשתיהם של אדם אחד אבל אם הם ב' בני אדם אין מצטרפין וביבש ביבש לענין רוב בודאי אפילו בשל ב' בני אדם אין מצטרפין וא"ל דכוונתו דבאמת בש"ע מיירי בלח בלח אלא דהרמ"א אעפ"י דס"ל חנ"נ בשאר איסורים מ"מ כתב דין זה משום דנ"מ לענין יבש ביבש הא ליתא שהרי הש"ך דחה זה וכתב דהא בב' קדירות מיירי דהיינו בלח משמע דמעיקרא הוי קסבר דביבש מיירי והיאך שיהי' הדבר פשוט דלא שייך לחלק בין אדם א' לשני ב"א לענין ביטול ברוב ויש לי ראיות ברורות ע"ז ואין להאריך כי בלא"ה