בית אפרים יורה דעה פו

ואיך שיהיה בזה מ"מ בהא דזרוע בשלה צ"ע אם י"ל שהמים שבשלו בהם שקיבל טעם הם נאסרים כגופו של איסור וצריכים ביטול ולענ"ד צ"ע בזה דדוקא לענין איסורין כגון נבלה וכיוצא בו אמרינן כיון שנותן בו טעם חנ"נ וצריך ביטול נגד כולו משא"כ בקדשים אע"ג דגלי קרא יקדש להיות כמוה והיינו מחמת הטעם הנבלע בה או היתר מצטרף לאיסור מ"מ אין לומר בו שחתיכה עצמה שנבלע בה מקדשים דינו כאילו הוא עצמו הוא קדשי' וענין היתר מצטרף לאיסור אינו ענין לחנ"נ כמ"ש בחדושי הרשב"א ע"ש ואם נאמר כן הדרא קושיית בני לדוכתא ומחוורת' כדשנינן מעיקרא דבמידי דלאו בר אכילה כלל כגון עצמות אף שמועילין לבטל מ"מ א"ל סלק כו' וכמ"ש: והנה בפרק ג"ה כתב שם גבי ירך שנתבשל בה ג"ה דלאו בגיד משערינן דכדי קליפה שסביב לגיד מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כ"ק כו' ובספר ח"ד הוכיח מזה דשני איסורים משם אחד אין מבטלין זה את זה דאל"כ נימא דהגיד וכ"ק יבטלו זה את זה שהרי אין טעמם שוה כדמשמע מרש"י כו' ע"ש ולפי מ"ש בדעת או"ה דבטעמי' לא שייך צירוף ושפיר מבטלין אף משם אחד א"כ היה מקום לומר שא"צ ששים נגד הכ"ק והוה א"ש דברי הרמ"א סי' ק"ה שהשמיט זה דעל הטור והמחבר ל"ק דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין משא"כ על רמ"א קשה ואי אמרינן דס"ל דמבטלין זא"ז א"ש ומתיישב בזה מה שהקשו התוס' שם דמנ"ל להוכיח ממתני' דיש בגידין בנ"ט דלמא משום שמנו ולפי מ"ש י"ל דהש"ס סובר דפשט' דמתני' משמע דלא בעי רק כנגד הגיד בלבד ולא כנגד ס' מקליפה שלו ואם האיסור מחמת הגיד א"ש דמבטלין זא"ז משא"כ אם האיסור מחמת שמנו היה לו להצריך ס' גם נגד כ"ק שלו לדעת רוב הפוסקים דחלב ובשר טעמם שוה ובכה"ג פשיטא דמצטרפין וע"כ דמתני' אתי בזה כר"מ דס"ל שמנו של גיד מותר לגמרי וע"כ דהאיסור משום הגיד גופיה דיש בזה בנ"ט אך באמת בפליתי כתב דגיד עם בשר הוי מינו בטעמו ודחה הראיה מרש"י שכתב דהל"מ היא לשער כבשר בלפת דהלכה נאמרה כשמתערב עם א"מ והביא ראיה מרש"י דף פ"ט דמשמע דהוי מינו וכ"כ מהר"ם שיף ומ"ש בפליתי בשם נה"כ ופר"ח להיפך כעת לא ידעתי אנא מצא כן בדבריהם וא"כ פשיטא דבכה"ג צריך ס' נגד שניהם וגם כי דעת אא"ז משמע דאף באין טעמם שוה שפיר מצטרף אם הוא משם אחד ולדעת רמ"א נראה לומר דס"ל דאע"ג דלא קי"ל כר"א מ"מ אין חנ"נ רק מדרבנן ודעת כמה פוסקים דבקליפה אין חנ"נ ומכ"ש בשמנו של גיד שיש כמה פוסקים דאין פליטתו אוסר כלל לכן ס"ל דיש להקל בזה. ומ"מ שלא במקום הפסד יש להחמיר כדמשמע מרי"ו והג"א והב"י דאף בשמנו של גיד יש להצריך ס' נגד הקליפה הנלענ"ד כתבתי דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד. שאלה לב תשובת הגאון בעל מג"ש ופ"י לתלמידו אא"ז הגאון בעל ש"ך ז"ל שרמז אל תשובה זו בש"ך יו"ד סימן ס"ח ובכדי לרוות צמאון המתאוים לחזות בנועם ה' העתקתי פה. שלום אשיב לשואלי לאהובי תלמידי חביב לי כבני יניק וחכים ודולה מים מתוקים. מבארות עמוקים. מוהר"ר שבתי נר"ו: הנני אוסיף להפליא עליך הפלא ופלא אשר יש לך אב בחכמה מלא דעת ומזימה. לא נעלם ממנו מאומה. והלכת לישא דעי מרחוק לשאוב מי בארי ואין משיבין את הארי מ"מ לא אמנע טוב מבעליו ואחוה דעי הגם כי לע"ע טרידנא מאוד בנישואי בתי שתי' מ"מ פניתי מעסקי ע"ד אשר הקשית לשאול על ר"י שכתב נט"ו דעירוי אינו אוסר בכלי נחושת אא"כ האור הולך תחתיו והבאת ראיה מהתלמוד שלנו ומן הירושלמי דלא כדבריו והנה ראיתי תחלה להשיב לך על הראיה מהירושלמי שצריכה יישוב לכאורה וקרוב הדבר דאמינא מילתא דשוויא לתרווייהו ונ"ל כי אדרבה ממקום שבאת ומן הירושלמי הזה הוציא מוהר' ירוחם דין זה וראיתי ליישב דבריו על שני פנים באם נאמר דר"י ס"ל כהני פוסקים דס"ל דעירוי אינו מבשל אלא בולע כדמשמע קצת מלישנא שכתב אא"כ האור מהלך תחתיו שזהו לשון הירושלמי לפי המסקנא וכמ"ש לקמן הנה ראייתו ממה שהשיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחושת כן אית לך למימר דכלי נחושת בולע ולדברי ר"י אתיא לישנא כפשטיה דר' יוסי בר בון דייק דע"כ עירוי מבשל דאי אינו מבשל אלא מבליע בלבד וכדעת הרשב"א הנה כלי נחושת אינו יכול לבלוע אלא ע"כ עירוי יש לו כח גדול שמבשל ועל ידי בישול כלי נחושת בולע וא"כ אתיא הכל כפשטיה דר' יוסי תירץ תמן כלי חרס בולע פי' התם גבי קדשים שהקפידה תורה על הקדשי' הנבלעים בכלי ונעשה נותר וא"כ כיון דעל הבליעה הקפידה תורה הנה עירוי מבליע ג"כ ולכן טעון שבירה אבל גבי שבת דהקפידה תורה על הבישול ולא איכפת לן בבליעת כלים שאין איסור בשבת להבליע ועירוי אינו מבשל ור' יוסי בר בון השיב שהרי כלי נחושת אינו בולע וא"כ אמאי הקפידה התורה והטעינה מריקה ושטיפה אלא ודאי עירוי יש לו כח גדול לבשל ש"מ עירוי מבשל והשתא אתיא לישנא כפשטיה ולא צריכין לדחוקי כמו שדחקו התוספות בפ' דם החטאת ופירש"י תמן כלי חרס בולע פי' בולע טפי משאר כלים ולקמן במלתא דר' יוסי בר בון אית לך למימר דכלי נחושת בולע פי' וכי בלע יותר משאר כלים בתמיה וכן נראה מדברי תוס' פ' כירה שפירשו כפירושי הנ"ל ולא הזכירו הפי' שפירשו בפ' דם חטאת ועתה נפרש דברי ר"י ע"פ ירושלמי שיבואו על נכון ותחלה נקדים הא דאיבעי' לן פ' דם חטאת תלאו באויר התנור מהו אבישול ובלוע קפיד רחמנא א"ד בישול בלא בלוע וא"כ אם הקפידה התורה אבישול בלא בלוע. אע"ג דהתם ליכא נותר ע"כ צ"ל גזירת הכתוב הוא כיון שנתבשל בתנור זה קדשי' גזירת הכתוב הוא לשבור התנור וכן פירשו התוספות בהדיא שם ד"ה אלא קדרות של מקדש אמאי ישברו כו' והשתא ס"ל לרי"ו אע"ג דר' יונה דירושלמי מייתי ראיה לדבריו מעירוי לתוכו רותח הנה לפי המסקנא דירושלמי דאין בולע אא"כ האור מהלך תחתיו ע"כ צ"ל דס"ל דאין ראיה מעירוי לתוכו רותח דהתם גזירת הכתוב הוא דכיון שהיה קדשים רותחין בכלי זה טעון שבירה או מריקה ושטיפה אע"ג דלא בלע כמו בישול בלא בלוע דאבעי' לן בגמרא וכמו שפלפלו התוספות שם דבור הנ"ל שהקשו מנ"ל הא מלתא דאמרינן בכל התלמוד התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם דלמא גזירת הכתוב הוא כמו בבישול בלא בלוע ותירצו וחילקו דמאחר שהתיר הכתוב כלי נחושת במריקה ושטיפה וכלי חרס טעון שבירה ש"מ דטעם משום בלוע הוא כו' והנה לשונם מגומגם קצת אבל נראה שכוונתו דבמה שאפשר לומר טעם למלתיה שלא יהא גזירת הכתוב כגון בבליעה דאיכא למימר טעמא שזה יוצא מידי דפיו וזה אינו יוצא מידי דפיו אמרינן אבל בישול בלא בלוע ע"כ גזרת הכתוב הוא. יהיה איך שיהיה מ"מ ר' מני דירושלמי ס"ל דאין חילוק בין בליעה לבשול דגם בבליעה אינו אלא גזרת הכתוב כיון דכלי נחושת אינו בולע ע"י עירוי א"כ ע"כ גזה"כ הוא וזהו מחלוקת בין ר"י לר' מני דר"י ס"ל דבבליעה איכא טעמא למילתיה ולאו גזירת הכתוב הוא ע"כ מוכח דעירוי מבשל ובבישול בלא בלוע ס"ל גזה"כ הוא וכשינויי דהתוס' הנ"ל או אפשר דבישול בלא בלוע אינו טעון מריקה ושטיפה כלל ומלתיה דאבעי' לן בתלמודא דידן פשיטא ליה לר' יונה וכן מצינו בכמה דוכתי' אבל ר' מני ס"ל דאין חילוק דהכל גזה"כ הוא וע"כ צ"ל כן דודאי ר' מני לא פליג אמשנה שלימה דאמורא הוא וגם אין סברא לומר דר' מני פליג אר' יוסי בר בון וס"ל דכלי נחושת בולע דודאי לא נחלקו במציאות ומדאמר ליה ר' יוסי בר בון כו' תימא אית לך למימר כו' אלמא מלתא דפשיטה היא דאינו בולע וא"כ דוחק גדול לומר דפליג ר' מני אהא אלא ודאי כדכתיבנא. ומ"מ אצ"ל דר' מני פליג אמאי דקי"ל בכולה תלמודא דהתורה העידה דה וכו' דא"כ