בית אפרים יורה דעה פה

ולפי זה קשה בחולין דף צ"ח דאמר התם ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה ופריך עלה מברייתא דזה היתר הבא מכלל איסור לאו למעוטי כל האיסורין שבתורה ואמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטל קמ"ל דהכא בטל ופריך וליגמר מיניה גלי רחמנא ולקח מדם הפר כו' וקשה לפי מה דאמר רבא לקמן גבי חתיכה של נבילה שאינה אוסרת החתיכות כולן משום דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו עד שנחשב כמאן דליתא דז"א דהא החתיכה קיימא היא לעצמו ואסורה כמו שהיתה וע"כ לפי שטעם היוצא ממנה מתבטל בתבלין ורוטב שוב לא חשיב לי' טעם שיהי' טעמו אוסר את מינו ולכן מינו מותר וא"כ אין לחלק בין אם מתבטל מחמת אוכל שהוא של א"מ או מחמת עצמות המעלי' את האיסור וא"כ ה"נ מנ"ל למימר דהכא שאני מכל האסורין שבתורה עד דפריך וליגמור מיניה דהא י"ל דדינו כשאר איסורין ומ"מ שפיר בטל אף לר"י דהא בשר שבזרוע הוא מעט כמ"ש א"כ י"ל סלק את מינו דהיינו בשר האיל כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו עצמות האיל עם המים שמבשל בתוכו ששים נגד בשר המעט שבזרוע ומכ"ש אם נימא דגם עצמות האיסור מעלין את האיסור שאין נאסר אלא הלחלוחית ומוח שבתוכם אבל גוף העצמות מותרים ואפי' איסור דבוק לא שייך בזה כמ"ש הט"ז והש"ך סי' נ"ט דדמי לכלי עצם דאפשר בהגעלה לא אמרינן דנעשה נבילה ע"ש וא"כ הטעם המתפשט מבשר הזרוע היא מתבטל בעצמות ההיתר והאיסור שהם אינו מינו וכל שאינו מינו רבה עליו ומבטלו גם ר"י מודה דגם מינו לא נאסר וא"ל דדוקא רבא ס"ל סלק את מינו כמי שאינו והכא אליבא דאביי קיימינן ואביי משני לקמן בשקדם וסלקו וא"כ י"ל דלא ס"ל סלק את מינו כו' זה א"א לומר כן דלקמן דף ק"ח כתבו התוס' דממנחות דף ק"ב מוכח דע"כ לומר אליבא דר"י הך מלתא דסלק את מינו כו' ע"ש: ואמר בני שיחי' לתרץ עפ"י מ"ש בחוות דעת סימן צ"ט ס"ק ג' על מ"ש הטור הטעם דנתבשל הנבלה לבדה משערין את העצמות דלדידן דקי"ל חנ"נ אפילו יודע שיעור הבשר שהיה שם העצמות אסורין לפי שהרוטב שבלעה נכנס בעצמות ע"ש ולפי זה גם כאן י"ל לפי מ"ש התוספות דפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב וכמו כן י"ל דפעמים הזרוע תוך הרוטב והאיל חוץ לרוטב וכה"ג כתבו התוספות בע"ז ואז אין במים ועצמות כדי לבטל בשר שבזרוע ונעשית הרוטב איסור ושוב בולעין העצמות הרוטב ואין בעצמות האיל כ"כ לבטל שהרי צריך לבטל כל הזרוע אפילו עצמות שלו מחמת רוטב איסור הבלוע בתוכו וע"כ לצרף גם בשר האיל וזה א"א כיון דמין במינו הוא ושפיר מוכח מזה דהוא היתר הבא מכלל איסור. אלה דברי בני שיחיה ואני השבתי לו נראים דברך בעיני דברך דברי חכמה ושמח לבי וקושייתך צריכה לפנים כי מה שתרצת דהעצמות אסורים מחמת הרוטב. לפי זה תיקשי גם כן מנ"ל דסגי בס' ומאה נימא דהמים שמבשל בהם גם כן מצטרפין ויש כאן מאתים. וע"כ דלפעמים מבטל במים מעט שאינם עולים לחשבון: ומצאתי בחדושי הרשב"א שהקשה כן ותירץ דבכל ענין התירה התורה ואפילו בשלו בלא מים וכגון שעשאו צלי קדר דליכא מיא עכ"ל. ואמנם תירץ שם די"ל כ"ק או כ"ס היינו עם המים וכן צ"ל לפי משמעות דברי התוספות שהבישול הוא במים וצ"ע. ואמנם אם באנו לידי מדה זו שלפעמים היה האיל חוץ לרוטב או איפכא בלא"ה לא קשה מידי דנימא שעצמות האיל יבטל הבשר שבזרוע דהא מצינו למימר שהיה הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ואין בעצמות כדי לבטל אך בתו' משמע דהמציאו זאת לפי מה דמתרץ רבא. אך לא אליבא דאביי וגם דלשיטת רש"י דמפרש בדרבא דלאו לטעם גמור קאמר דהא בטל במאה וששים אלא טעם כל דהוא קאמר א"כ קושייתך במקומה עומדת ומה שנלענ"ד בזה דהא דאמרינן סלק את מינו ושא"מ רבה עליו היינו היכא שיסלקו את מינו שם ויאכל את מינו דאיסור עם א"מ דהיתר ביחד לא ירגיש טעם האיסור מחמת רביית א"מ דהיתר ובכה"ג קרי ליה ביטול לענין שלא יאסר גם את מינו המעורב בו כאן וזה שייך במידי דבר אכילה משא"כ עצמות דלאו בר אכילה נינהו נהי שמועילין להעלות את האיסור לפי שגם הם נוטלין חלק בטעם המתפשט מהאיסור ונבלע בתוכם ג"כ מ"מ לענין זה שנאמר סלק את מינו דבשר וא"מ דעצמות רבה עליו ומבטלו דאין זה על תורת הביטול כיון שהעצמות הוא דבר שאין בו תורת אכילה ממילא שא"א לבטל הבשר האיסור לענין שלא יועיל לאסור את מינו דהא לא שייך לומר שיאכל האיסור עם ההיתר יחד ויפקע שם איסור ממנו ודוקא כגון ההיא דהתם שי"ל שאם יאכל הרוטב והתבלין של היתר עם החתיכות נבילה יחד לא יורגש טעם הנבילה כלל אזי חשבינן כאלו נפקע איסורו ואין בו כח אף לאסור מינו דהיתר משא"כ בזה כך אמרתי לפום ריהטא ועדיין צ"ע קצת לעת הפנאי ומלתא אגב אורחא אמינא שיש לתמוה על הגאון ז"ל בנ"ב חלק יו"ד סימן ק"ה שהקשה דהאיך יכוונו דברי התו' לשיטת ר"י דמה בכך שנחתך הזרוע מ"מ האיל מקצתו ברוטב ומצטרף כולו לדעת ר"י והוא תימא גדולה שנראה שהיה מפרש שהיה מבשלין האיל כולו בשלימות ופשיטא דז"א דודאי היה מחתכין האיל קודם בישול לחתיכות כדרך שאר קדשים וכוונת התוס' שהזרוע עם מקצת האיל ר"ל חתיכה מן האיל וכ"כ התוס' להדיא בדף צ"ט ע"ש ויותר תמוה מ"ש הנ"ב שע"כ לא חילק הש"ך בין דבר גוש לצלול אלא כשאין האיסור דבוק בחתיכה אלא נוגע בו אבל כשדבוק בתולדתו אז הבל הקדרה טרם שמתפשט בכולו וכדמוכח בדברי התוס' חולין דף צ"ו במשנה דירך שנתבשל בה ג"ה דמוקי התוספות ד"ה אם יש בה לרש"י כשמקצתה תוך הרוטב ולר"י כשכולה חוץ לרוטב ע"ש ואפ"ה משערינן בנ"ט אלא כיון שהוא תוך הקדרה עכ"פ לענין אותה חתיכה שדבוק בה מתפשט בכולה: ונפלאתי מאוד פה קדוש יאמר דבר זה דהתוספות מוקי לר"י הך דירך שנתבשלה בכולה חוץ לרוטב ומבואר להמעיין בתוס' להיפך דודאי הך דירך מיירי אליבא דר"י במקצתה או כולה תוך הרוטב דשווין הם אליב' רק דהוי קשיא להו דגם הרוטב יצטרף וע"ז סיימו שם באמת דאם יש בה היינו בחתיכות וברוטב בנ"ט רק הא דטיפת חלב מוקי בכולה חוץ לרוטב דלכך צריך ניעור וכיסה לדידיה ע"ש והגאון ז"ל אגב שיטפא רהיט ליה סיום דברי התוספות בזה ולכך פירש דהתוס' אליבא דר"י מוקי בכולה חוץ לרוטב ומשום הבל וז"א דאדרבה בכולה חוץ לרוטב באמת היה דינו כצלי וטיפת חלב טעמא משום דמפעפע כמ"ש סה"ת ולא ס"ל הא דהר"ן א"נ ס"ל ומחלקים בין דבר גוש לצלול והדברים ברורים כמ"ש ומה דקשה לכאורה לפי מה שהתוספות מספקים גבי שמנונות אם מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ושם ס"ד דהתוספות דגם שאר חתיכות מסייעות לבטל וא"כ לפי מה שכתב התוס' כאן ששמנוני' שבזרוע כו' א"כ מה בכך שמקצת האיל תוך הרוטב מ"מ מחמת השמנונית יצטרף הכל לק"מ דלהך ס"ד באמת י"ל כרש"י או כר"ת דגרס לא נצרכא אלא להיתר כו' ובמקומו הארכתי בזה: ודאתאן עלה מה שתירץ בני שיחיה עפ"י סברת הח"ד דהרוטב נכנס בעצמות עדיין י"ל דנהי שהרוטב נעשה איסור מחמת שבלע מהבשר מ"מ גוף המים טעמא אחרינא הוא ומצטרפין עם העצמות לבטל בשר הזרוע ואם מחמת הרוטב שבעצמות שהרוטב עצמו היא נבלה לזה שוב מועיל ביטול בשר האיל שהיא אינו מינו של אותו הרוטב שנעשה נבלה והשיב לי בני שיחיה שבאמת י"ל שהרוטב שנבלע בעצמות עם הרוטב שנבלע בבשר האיל הוא מין במינו ונאסר הרוטב הבלוע באיל וע"כ דהיתר מכלל איסור הוא ויפה אמר בזה ובאמת שמ"ש בח"ד שם לאסור מחמת הרוטב שבעצמות ואע"ג שי"ל שאיסורין מבטלין זא"ז מ"מ הרוטב נכנס בבשר ובעצמות ג"כ ולשיטתו לא היה צריך לזה דהא איהו ס"ל דלדעת או"ה כל שהם מלאו אחד אין מבטלין ע"ש ואפשר שכ"כ אפילו למש"ל דלמאי דקי"ל דאם אין טעם שרי לא קי"ל כאו"ה בזה ע"ש וכבר כתבתי שאין זה דעת או"ה כלל וגם הוא מודה דכל שאין כאן טעם מבטלין