בית אפרים יורה דעה עט

משום דמחמת דוחקא יוצא דם בעין על החתיכה ולפי מ"ש בדם כזה שלא נתיבש דמי לבשר שרחצו הטבח בעודו חם וסגי בהדחה קלה וה"נ הרי דם לפניך שלא נתיבש ויהי' די לו בהדחה מועטת ואנן מחמת האיסור שפשף בעינן ולא מהני הדחה שמחמת חתיכה כלל והדרינא לתרוצי הכא כמו דמתרצתא הוא בההיא דלעיל בסכין ש"ג דרבה בב"ח אמר מדיח דהיינו בשפשף דמחמת דם סגי בהדחה קלה וה"נ דכוותי' היא דודאי דם בעודו חם ודם היוצא מחמת שחתך שוים הם וא"ש אליבא דכ"ע אך בדברי הר"ן צ"ע שלא הזכיר מחילוק זה השני שכ' הרשב"א בשם ר"י לחלק בין כשהוא חם רק מעתיק לשון התירוץ הראשון של ר"י כמבואר בלשונו שם דמשמע דלתירוץ זה אף לאחר שנתיבש א"צ שפשף גדול רק שפשף בעלמא משא"כ משום איסור צריך שפשף גדול ודלא כתירוץ הב' שכ' דלאחר שנתיבש צריך שפשף גדול ועיין בדברי הר"ן בחדושיו לחולין שכ' גזרה משום יחתוך כו' כלומר וצריך שפשף גדול יותר מכדי הדחתו מחמת דמו שמא ישכח מלשפשף עכ"ל והוא כדברי הרשב"א דמתרץ לה הכי וזה סותר לדבריו בהל' הרי"ף וצ"ע: וראיתי בחוות דעת ריש סימן צ"א שכתב דהא דבסי' ס"ד אוסר להדיח בכלי שמדיח חלבים אע"ג דליכא דוחקא צ"ל כיון דמדיחו עכשיו שמא לא ידיחנו יותר כו' במחכ"ת אשתמיטתי' דברי הרשב"א במ"ה דף פ' שכתב גבי הטבח צריך ג' סכינים דאגב דוחקא נדבק בו חלב הרבה וכן שני כלים שמדיח כי המים שנמחה בהם החלב נדבק ביותר אבל חלב הכסלים שנצטנן שרי ומעתה מ"ש שמן בלא דוחקא בהדחה בלא שפשף סגי היינו דוקא בחלב שלא נמחה במים ובחנם תמה בח"ד על הרשב"א בתה"א שנתן טעם לכלים משום שמן ועיין בפ"מ שכתב שהרשב"א לא הזכיר דוחקא והנך רואה שהרשב"א במ"ה מהאי טעמא אתי עלה ומ"ש בח"ד שם ראיה מהטור סימן ס"ד הנה הם דברי הרשב"א בתה"א דף פ' וכך הם דבריו בתשובה ע"ש והנה מדברי הרא"ה בב"ה מבואר דסבירא ליה כהרמב"ם בפירוש כפלי וס"ל דבעי שפשף גדול בשמן אף בלא דוחקא ואפשר שטעמו דמ"מ יש חמימות קצת אע"ג דהתם קרי ליה צונן בצונן ולפי"ז י"ל דמ"ש רמ"א ביבשים מלוחים סגי בהדחה היינו עם שפשוף גדול כיון שיש קצת רתיחת מליחה ואפשר דכפלי ובשרא בעודם חמין יש בהם לחות קצת משא"כ ביבישים לא איכפת לן ברתיחה קצת ומ"ש בח"ד ללמוד דבר חריף בשניהם יבישים ממלוחים לענ"ד חריפות זה אינו מעלה ומוריד לענין זה רק אם יש לחלק בין יבש ליבש היינו מחמת מליחה הוי רתיחות וע"י הרתיחות מעלה הבל ונדבק קצת ומ"ש ראיה מדלא חילק בת"ח בין לח ליבש כמו שחילק בד"מ אין זה ראי' לענ"ד כידוע שהד"מ שחיבר באחרונה הוסיף כמה דברים וחילוקים שלא הזכיר בת"ח וקצרתי דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: הלכות בשר בחלב ותערובות שאלה ל שאלה חתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח וסילקו הבשר מיד משם ושוב נאבד הבשר וא"א לעמוד על שיעורו אם הי' בחלב ס' או לא. והשואל אומר מאומד הדעת שהי' חתיכה קטנה וקרוב הדבר שהי' ששים אלא שאינו אומר בבירור רק אומדן דעת לבד מה דינו: תשובה הנה הפר"ח בסי' פ"ז כ' דכל בב"ח שלא נתבשל כמאכל ב"ד אין בו איסור בב"ח מן התורה, והארכתי בזה במקומו ושם הבאתי דברי הריטב"א בחולין שנראה בדעתו כדעת הפר"ח דהא דקאמר בחולין דף ק"ח באיזה בישול אמרו כו' קאי גם לענין אכילה ושם כתבתי ליישב הא דקאמרינן חידוש הוא דאי תרו לי' כו' ולא קאמר דאי מבשל לי' בפחות מכמב"ד. אך מידי עיוני עתה בזה ראיתי שיש ראי' להפר"ח מהא דאמרינן בפסחי' למילף טעם כעיקר מגיעולי מדין והקושיא מפורסמת דכיון דדחי דמבב"ח ליכא למילף משום דחידוש א"כ גם מגיעולי מדין ליכא למילף דדלמא הגעילו משום בב"ח וכבר כתבתי במ"א כמה תירוצים אך העיקר בזה נלענ"ד דאחר עיון אין התחלה לקושי' זו כלל. ומתחלה אבאר דלכאורה קשה לפי דעת הפר"ח מאי מייתי ראי' מבב"ח לטכ"ע והוצרך לדחות דחידוש הוא דאי תרי לה כו' טפי ה"ל למימר דאדרבה מוכח מבב"ח דטכ"ע לאו דאורייתא דהא אף בבישול אם לא נתבשל כמב"ד לא נאסר אע"ג דתיכף שהרתיח קצת ונעשה כ"ח יהיב טעמא אלא ע"כ דטכ"ע לאו דאורייתא: אך באמת ז"א דודאי ליכא למילף מזה דטעם לאו כעיקר דאפי' אם הטעם כעיקר מ"מ כיון דכל חד לחודי' שרי רק בהדדי אסור לא אסרה תורה בנ"ט לחוד רק עד דאיכא דרך בישול דהיינו כמב"ד וכמו אי תרי לה דנמי יהיב טעמא ואינו אוסר רק הא דמייתי למילף מבב"ח טכ"ע לאו מתחלת האיסור רק מדחזינן דלאחר הבישול כמב"ד אם אוכל בשר או חלב לוקה משום בב"ח אע"ג דליכא אלא טעמא. וכן אם אוכל הבשר וגם החלב מ"מ בכל חד ליכא אלא טעמא ואפ"ה דיינינן לי' כאוכל בב"ח אלמא דטעם הנבלע חשוב כממש וכאלו אוכל שניהם יחד וא"כ כשנבלע כזית נבלה בחתיכה כשרה נמי דיינינן ליה כשאוכל החתיכה כאלו אוכל הכזית נבלה וכן מבואר להדי' ברש"י דחולין דף ק"ח שכ' וכשמסלק זה מזה לאחר גמר בישולו ליכא אלא טעמא כו' ע"ש בדברי אביי דאמר ש"מ טעמו כו' וע"ז דחי דבב"ח חידוש הוא שחידשה תורה שהאוכל הבשר יהא דינו כאוכל החלב דהא חזינן דאי תרי לה כו' וה"נ הוי חידוש לענין זה שטעם החלב הנבלע ע"י הבישול כמב"ד יהא חשוב כממש דכשאוכלו נחשב כאוכל בב"ח ולפי"ז היינו דווקא לענין אכילת בב"ח אבל לענין תחילת איסורו הא חזינן דאפי' אם יש כאן בשר ממש שנותן טעם לחלב אינו אוסר אלא א"כ נתבשל בו העיקר כמב"ד ומכ"ש אם מעיקרא אין כאן רק טעם לחוד שאם נאמר שטעם לבד כמאן דליתא א"כ פשיטא שטעם חלב אינו אוסר הבשר אף שהטעם נתבשל בו כמב"ד מ"מ הא טעם כמאן דליתא וכאלו לא הי' כאן חלב או בשר כלל ומכ"ש אם נבלע חלב או בשר בירקות או בקדרה דאי אמרינן כשנבלע כאן נבלה חשוב בלוע זה כמאן דליתא גם בזה הוה כאלו אין כאן בלוע מבשר או חלב כלל ואין לחלק בזה בין בשר בחלב לשאר אסורין דחידוש שחידשה תורה אינו אלא לענין אם נתבשל גוף בשר עם גוף חלב כמב"ד ונאסר מה"ת האוכל הבשר עם טעם החלב חייב עליו וחשבינן לי' לממש והיינו שכבר נאסר אבל לא שהטעם יאסר וגרע משאר איסורין דעכ"פ כבר שם איסור עליו ואפ"ה אמרינן דהוה כמאן דליתא ומכ"ש בזה דאכתי טעמא דהתירא הוא פשיטא שאין בו כח שיעשה איסור וכה"ג מחלקינן בין לענין נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ולפ"ז פשיטא דאי אמרינן בעלמא טעם לאו כעיקר רק בב"ח חידוש אין מקום לומר דהא דגעולי מדין משום בב"ח דלא מיבעיא טעם הראשון של הבשר או החלב של העכו"ם שיש לדון אותו כמאן דליתא והוה כליכא טעמא בקדרה זו דכמה כחה גדול מהאיסור של כזית נבלה דחשבינן לי' כאלו אינו אלא אפי' הטעם שמפליט הקדרה לתוך בשר או חלב של ישראל מה"ת יועיל לאוסרו כיון שהטעם שמפליט הקדרה לתוכו כאין נחשב לענין תחלת האיסור ואף שבישלו אותו כמב"ד מ"מ אין זה כ"א כשהעיקר נתבשל כמב"ד אבל טעם לבד שהוא כאילו אינו אף אם יבשלנו כל היום אינו אוסר וא"כ א"א לומר שהגעילו כלי מדין משום בשר או חלב שבישל העכו"ם ואם נאמר משום שהעכו"ם בישל בב"ח זה הוי כשאר איסורין כמ"ש הש"ך וממילא מוכח דאמרינן בכל האיסורין טע"כ. אך כ"ז לדברי הפר"ח אבל אם נאמר דבב"ח לא בעי בישול כמב"ד א"כ מוכח דלענין גוף האיסור מועיל בבב"ח נתינת טעם א"כ אפי' תימא בב"ח חידוש הוא מ"מ הרי חידשה תורה בבב"ח שנותן טעם מועיל לאסור אף דשם נ"ט מן העיקר מ"מ י"ל