בית אפרים יורה דעה עו

ממש בירכים א"כ אותו הצד כלפי מעלה קרוי למעלה ממקום הדבוק ובהאי מיירי זעירי שצריך רוב דאעפ"י שהוא במקום הדבוק כלפי מטה מ"מ כלפי מעלה אינו דבוק כ"כ הלכך במשהו עד חציו כשר ולדעת הפירוש הראשון שכ' היא עיקר עכ"ל ושם בתשובה שאח"ז הגאון מהר"מ קלעי אחי המחבר מסכים לדברי רבו מהר"א חסין בזה וכן נראה מדבריו בחולין סי' רנ"ט שכ' בכיס של מר שניטל כשרה דהא חלחולת שניקבה או ניטלה מה שבין הירכים כשרה כי הירכים מעמידים הריעי ואינו חוזר לגוף אלא יוצא לחוץ ה"נ הכיס של מר בין הירכים הוא והירכים מעמידין את השתן ומוציא לחוץ וכשרה עכ"ל ובסי' רמ"ג גבי חלחולת כ' ואם ניקבה במקום דבוקה שם בין הירכים כשרה ואפי' ניטל כל מה שבין הירכים ובלבד שישתייר בו כדי תפיסה כו' עכ"ל ונכדו רבינו הרא"ש הביא דברי זקינו הראב"ן בזה ע"ש שכתב שמקום חיבור השלחופית הוא בין דבוק הירכים אצל החלחולת ואף אם ניטל אין להם כח לחזור לגוף אלא יוצאין לחוץ כמו החלחולת שניקבה וירכים מעמידות אותה כו' הרי מבואר דאף במקום שהשלחופית קרובה לחלחולת אין הנקב פוסל שהרי מכשיר אפילו ניטל וע"כ דטעמא משום דכיון שהוא בין הירכים אינו חוזר לגוף ושניהם לא למדוה אלא כו' אלמא דאין לחלק בחלחולת כלל אף שניטלה בכל היקפה שרי כיון שבין הירכים הוא דאל"כ איך למדו מחלחולת לשלחופית השתן שהרי י"ל דיו לבא מן הדין להיות כנידון וקצרתי: ומ"ש מע"ל מדברי הפר"ח ס"ק יו"ד שכתב שניקב לחלל הבטן לאו דוקא ואפילו שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק ביריכי' מיקרי שלא במקום הדבוק וכדלקמן ס"ק י"ג עכ"ל והבין מלשון זה דר"ל במקום שיש דבקות בירכים אלא שהנקב במקום שאינו דבוק שם וכגון במקום סמיכה לשלחופית או לאם וזה טעות אלא הפר"ח ס"ל דמקום יש בסוף חלל הגוף ובין מקום הדביקות בירכים שאינו נקרא לא מקום הדבוק ושלא במקום הדבוק ובזה להר"ן רובא בעינן והפר"ח חולק בזה וס"ל דגם זה דינו במשהו ע"ש בס"ק י"ג ותבין ועיין בדברי אא"ז בת"ש שתמה על הפר"ח דודאי כל שלא נדבק (ר"ל כל זמן שלא הגיע החלחולת למקום זה הדבוק) מיקרי שלא במקום הדבוק כו' וכל מקום הדבוק בכלל כל היכא שנשאר אורך ד' אצבעות וכל העיגול שלם באורך זה כשר כו' ונראה מדבריו להדיא דאף השאר ניטל העיגול כולו כשר כיון שכבר הוא במקום הדבוק ועיין בפרי תואר שם מ"ש וראיתי להפר"ח כו' כי המקום ההיא נחשב לצד חלל הבהמה ואינו מקום הדבוק כו' ואם הרב מיירי כו' ותמצא שלא עלה על דעתו לפרש דברי הפר"ח דמיירי במקום הדבוק שבין הירכים כלל כי במקום בין הירכים מיד כשמתחיל לדבק מקום הדבוק קריא ליה ופשוט ומבואר מלשון ניטל כולו דהיינו כל היקף החלחולת אשר במקום זה ומ"ש מלשון רש"י דף מ"ג דמחשיב בין הירכים לסתימה וכתב דסתימה מעיקרא הוא נראה פשוט דודאי זה מיקרי סתימה של הירכים כיון שעכ"פ המקום צר ודחוק שם אף במקום שהיא קרובה אצל השלחופית שהיא מעכבת את הריעי שלא תצא דרך שם לחזור וליפול לתוך חלל הגוף וגם נראה דאע"ג דעתה נדמה שהמקום פרוד קצת היינו לאחר שחיטת הבהמה בצאת נפשה כי מתה האברים רפים ונכווצים וכמ"ש אא"ז בת"ש סימן ל"ו מש"ס דסוכה כיון דמתה כווצה לה וכן נראה בחוש מהריאה ושאר איברים שרוח החיה אשר בבהמה מעמידם וגם השלחופית והאם בחייה הם עומדי' בחוזק כנוד נפוח ודוחקים על החלחולת וריאה שניקבה ודופן סותמתה אפילו דסביך וסריך בעינן היינו משום דבחייה הבהמה לפעמים מתרחקת בהדופן וכמ"ש הרשב"א במ"ה וגם שם צריך סתימה שלא יצא הרוח שברחוק משהו אין שליט לכלוא את הרוח משא"כ בזה שאין החשש רק משום יציאת הריעי והרי דעת בעה"ע אף בנקב בפועל בין האונות להכשיר ועיין בספרי בק"ה שביארתי דברי בעה"ע דס"ל הכשר כסדרן משום דבחיי הבהמה האונות דחקו אהדדי וסותמתה ולכן אף נקב סותם וכן מבואר מדברי כמה פוסקים ואם כן פשיטא דגם כאן אמרינן דבחיי' הבהמה השלחופית והחלחולית הם דחוקים זה על זה וסותם אך מדברי הראב"ן והרא"ש נראה שאין הטעם משום סתימה כלל ואף דפסקינן דלא כוותייהו היינו לענין מי השתן שיש לחוש שע"י נטילת השלחופית הסילון חוזר לתוך הגוף כיון שניטל המקום שיקוו שמה אבל בחלחולת מה בכך שניטלה הריעי לא יחזיר לבעלה שהמקום דחוק מחמת כיס השתן ויעבור דרך שם לחוץ ואפשר דלראב"ן והרא"ש אפילו ניטל גם כיס השתן שם כשר וזה צ"ע. אך אין נ"מ לדינא כיון דאנן מטריפין בכיס השתן אבל בחלחולת כיון שכתבו כל הפוסקים להכשיר במקום הדבוק אפילו ניטל כולו ולא אשתמט חד למימר דלא שניטל כל החלחולת אלא שניטל כל מקום שהוא דבוק ומחובר לבד דהיינו לשדרה ומקום הסמוך לשלחופי' ולאם נשאר בשלימתו מתבאר שכוונתם על החלחולת עצמה שניטל משם במקום הזה שכשר כיון שכבר הגיע למקום הדביקות שבין הירכים רק שצריך שישאר כדי תפיסה. והבא למדוד צריך לדקדק היטב שהתחלת המקום שמתחלת לידבק בין הירכים יש חלחולת שלימה בשיעור כדי תפיסה המבואר בש"ע סי' מ"ו ואין פנאי להאריך עוד. דברי אהו' זעירא דמן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלכות מליחה שאלה כז בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה שנמלח עם בשר עוף יחד ואחר מליחה והדחה כבשו אותם בחביות ומלחו אותם יחדיו כדרך שמולחין לקיום לזמן מרובה ונכבש כך כמה ימים: תשובה הנה מדברי הט"ז מבואר בשם רש"ל דבלא שהה שיעור כבושה מתיר מטעם ממ"נ ונראה מדבריו דאם שהה שיעור כבושה מודה דאסור אך ביש"ש גופא סיים בה שאם הודח אחר המליחה ראשונה אין לאסור אפי' נמצא בה ציר מוהל בעלמא הוא. אמנם אין דבריו אמורים אלא לענין כבישה בציר אבל בנ"ד ששהה בתוכו כמה ימים אפי' בכבוש במים הרי הוא כמבושל ומ"מ נראה דאין לאסור אלא מה שבתוך הציר דכיון דמטעם כבוש כמבושל אתינן עלה ובזה יש מקילין במה שמבחוץ והכי קי"ל כמ"ש הט"ז והש"ך בריש סי' ק"ה בשם הת"ח ומכ"ש לענין חומרא דבשר ששהה ג' ימים אין להחמיר כולי האי ועיין ש"ך שם שכ' דאף דאסרינן בסי' ס"ט במלח בכשא"מ אף מה שחוץ לציר הטעם דכיון שנמלח בכשא"מ פירש ממקום למקום כו' ע"ש וא"כ בנ"ד דמטעם פירש ממקום למקום מחמת כלי שאינו מנוקב אין כאן איסור לדעת מהרש"ל והט"ז דאמרינן ממ"נ אם לא פלט במליחה ראשונה גם עכשיו לא יפלוט רק מחמת כבוש כמבושל אתינן עלה ובכבוש לא נאסר מה שחוץ לציר אבל מה שבתוך הציר ודאי אסור משום כבוש מעל"ע וגם כי דברי מהרש"ל שם שהבאתי צ"ע ולא נפניתי להאריך כיון דבכבוש מעל"ע ודאי דהוי כמבושל ועל מה שחוץ לציר י"ל ג"כ דאסור כיון שע"י הכבישה נאסר מה שבתוך הציר ממילא גם מה שבחוץ אסור כיון שהחתיכות כולם מלוחים וקי"ל כל מליחה בס' ולכן מה שבתוך הציר שנכבש עם דמה היא אוסרת החתיכות כולם שמפעפע ע"י מליחה ואע"ג דדם אינו מפעפע למעלה מ"מ הרי החתיכה נ"נ ע"י כבישה זו ולכן ע"י מליחה חוזר ומפעפע בכולו: אך לכאורה י"ל דדוקא היכא שידוע לנו שציר הנמצא עתה כאן הי' קודם מעל"ע משא"כ אם יש ספק שמא לא הי' שם ציר מחמת המליחה וציר הנמצא עתה הוא דקאתי ועדיין אינו מעל"ע שזב מהבשר וא"כ אין כאן דין כבוש וספק' עדיף מספק כבוש דבב"ח דמקלינן משום דהוא דרבנן כמבואר בריש סי' ק"ה וכאן בשהה ג' ימים שאינו רק חומרא פשיטא שספיקו מותר ויש לצדד בזה עיין בסי' ק"ד.