בית אפרים יורה דעה סה

וא"כ בכל דוכתי אין לנו להשלים מצד לצד. הנה הארכתי להסביר לך בארוכה מה שנכלל בדברי בקצרה והם נכונים וברורים בס"ד: ומאי דקשי' לך בחולין דף י"ב וכ"ת דבדקינן לי' כו' לק"מ דאפי' למ"ד חיישינן שמא הבריא שפיר קאמר וכ"ת דבדקינן לי' ומנ"ל לומר דאזלינן בתר רובא דילמא לא אזלינן בתר רוב' רק הבדיקה מועלת ובאמת יהי' מוכח דאין חוששין שמא הבריא כלל ומכ"ש דא"ש למ"ד דאין חוששין שמא הבריא ומשמע דאפי' מיעוטא לא הוי דאל"כ הל"ל סמוך מיעוטא לחזקה לפי דעת קצת הסוברים דנקב בוושט הוי ס' בשחיטה ועוד י"ל דאף למאן דחייש שמא הבריא אינו אלא בנקב הבא ע"י קוץ וחולי שדרכו להעלות קרום מחמת מכה אבל נקב הבא מתולדה אין דרכו שיעלה בו קרום כלל ולפי"ז כיון דבדקינן לי' ואין כאן נקב ע"כ שלא היה כאן נקב מתולדה וא"כ שוב אין לחוש שמא נעשה נקב אח"כ דמוקמינן אחזקה כדילפינן מנגע דל"ח דילמא בצר לי' שיעור' ואע"ג דכתבו התוס' דמה שמתברר ע"י יב"ח הוי חזקה שלא נתבררה ולא אזלינן בתרה הכא גבי בדיקה שפיר מהני הך בדיקה לגלוי מילתא שהיתה שלימה בתולדתה וממילא מוקמינן אחזקה מהאי שעתא וכמש"ל ואינו דומה ליב"ח דשם בההוא שעתא לא היה ידוע לנו שאינו טריפה רק מחמת משך הזמן מתברר למפרע משא"כ כאן שהבירור ע"י בדיקה וגם בההיא שעתא היה אפשר לברר ע"י בדיקה ובשביל שלא בדקנו אז אינו ידוע לנו לא נגרע מהחזקה דבר כיון שהיה מבורר לעצמו: ובזה הי' מקום לדחות מ"ש התוס' והפוסקים ראיה מהא דמייתי מפרה דחזקה שלא נתבררה לאו כלום הוא שלכן יש לאסור הגבינות שנעשו מפרה שנמצאת טריפה ולפמש"ל י"ל דאין ראי' כ"כ דודאי התם חזקה שלא נתבררה בשעתה הוא רק ע"י הזמן שאח"כ וא"ל דעכ"פ נתברר עתה שכשירה היתה מתולדה ואם היינו בודקין אז הי' מוציאין אותה שהיא שלימה ז"א כיון דמיירי בענין שהבדיקה פוסל בו לית לן למימר דמהני חזקתה מההוא שעתא דהא באמת לא אפשר בבדיקה משא"כ גבינות י"ל כיון דעכ"פ אנו יודעין שהיתה כשרה קודם יב"ח ואם היינו בודקין אותה היינו מוציאין אותה כשרה והיה מתגלה לנו חזקת כשרותה ובשביל שהיה בהעלם דבר מאתנו לא הורעה החזקה שהרי סמי' הוא בידן לבודקה וצ"ל כיון דמ"מ עתה בא הבירור ע"י הזמן אף שהי' אפשר לברר אז ע"י בדיקה לא מהני וצ"ע ולקצר אני צריך: דברי ידידו הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה כב שלום טב מרבנן טב לכבוד אהובי ידיד נפשי ה"ה הרב הגאון החריף ובקי המפורסים נ"י ע"ה פ"ה כש"ת מוהר"ר יהודה ליב הלוי נ"י האב"ד דק"ק פודהייץ יע"א: אחד"ש לאפס הפנאי אבא בקצרה ע"ד אשר כתב כ"ת על מ"ש בחבורי ראש אפרים סימן ל"ט ס"ק קנ"ח דדברי אא"ז מהרש"א אינם מוכרחים וע"ז השיב מכ"ת שאכתי דבריו מוכרחים לפ"ד הר"ן בחידושיו שכתב דלא אפשיט רק מלתי' דר"י אבל דעולא עדיין תבעי אם ב"ש ויונק א"ד בן שנתו בין יונק בין שאינו יונק וא"ל ר"י כ"ז שיונק בין ב"ש או אינו ב"ש אלא דעיקר בעיין אמלתי' דר"י שהוא רבי' דעולא ולפי מ"ש אכתי תבעי גם לר"י אי תלי דוקא בהנקה או בחד סגי אלא ע"כ דס"ל כמהרש"א כו' עכ"ד כ"ת בקצרה ואפריון נמטי למכ"ת שדלה דלה דברי הר"ן ואשכחנא מרגניתא שבזה מתיישב היטב פירש"י ואין חולק על פירושו לא התוספות ולא הר"ן כי באמת הדבר קשה בעיני לומר שהתוספות והר"ן יהיו חולקין על פירש"י ולא יזכירו דבריו כלל ולהקשות עליו כדרכם וגם כי הרשב"א והר"ן דרכם להביא דברי התוספות וכאן הקשו קושית התוס' ותירצו תירוץ אחר ולא הזכירו בדבריהם דברי התוספות כלל וגם כי מ"ש אא"ז מהרש"א ליישב דל"ת דאכתי ליבעי דלמא לעולא בב"ש תליא ור"י ס"ל דבחד סגי דהו"ל למימר אף כ"ז שיונק הוא דחוק לענ"ד דבשלמא אי הוה אמר ר"י כשיונק הוה שייך לאקשויי לימא אף כשיונק או אף אם הוא יונק אבל כיון דר"י קאמר כ"ז שיונק לשון זה א"ש בפשיטות אף בלא מלת אף דכלפי מה שאמר עולא דתלי בב"ש ויותר מב"ש אינו בגדר רך וע"ז אמר ר"י דכ"ז שיונק הוא בגדר רך ומן ב"ש לא מיירי כלל דבזה אינו חולק על עולא ונראה דא"ש הכל ומתחלה אבאר שמ"ש אא"ז מהרש"א שדברי התוספות הם סתירה לפירש"י ולענ"ד לא די שאינם סתירה אלא אף סיועי מסייע בהדיא והיינו טעמי' דרש"י שפירש דר"י קאמר דבחד סגי ולא פירש דבהנקה תליא מלתא משום דהתוספות הקשו דאכתי תיבעי דלמא לעולא בב"ש תליא ולר"י בהנקה ותירצו דלא מסתבר דלפלגו כולי האי ולהכי לא בעי הכי והנה הדבר פשוט דכמו שאין לנו לומר שהאמוראים יחלקו בסברות הפוכות כמו כן אין לנו לומר דבעל האבעי' היה מסתפק בשני צדדי האבעי' בסברות הפוכים ואם איתא שעלה על דעתו להסתפק בסברות הפוכות שוב הו"ל למבעי ג"כ דלמא האמוראים נחלקו בזה דמר מסתבר ליה הכי ומר מסתבר ליה איפכא אלא ודאי שז"א שלא בא להסתפק בסברות הפוכות כלל וא"כ כיון דבצד הב' דהאבעי' סבר בעל האבעי' דבב"ש לחוד תליא אליבא דעולא א"כ א"א לפרש בצד קמא של האבעי' דר"י דאמר כ"ז שיונק היינו דבהנקה לחוד תליא שהוא סברא הפוכה ממאי דאמר או דלמא כו' דמה"ט לא מבעיא ליה דלמא לעולא בב"ש ולר"י בהנקה תלי וא"כ גם בצד קמא של האבעי' א"א לפרש סברא הפוכה רק דלר"י בחד סגי ואע"ג דבצד קמא קיימינן אליבא דר"י ובצד ב' אליבא דעולא מ"מ אין לפרשם בסברות הפוכות שהרי אין לנו לומר שיש סברא לכאן ולכאן דא"כ הו"ל למבעי דלמא פליגי אמוראי בהכי והוא נכון מאד ולפי זה ממילא דלק"מ קושית מהרש"א על התוספות דאכתי תבעי דלמא לעולא בב"ש תלי ור"י ס"ל דבחד סגי דז"א דכיון דמבעי ליה דלעולא בב"ש תלי א"כ ע"כ דבצד השני דלעולא הנקה נמי בעי ג"כ צ"ל דר"י דפליג ס"ל דבחד סגי כפירש"י דהא אין לחלק בצדדי האבעי' בסברות הפוכות וא"כ בשני צדדי האבעי' ליכא לאסתפוקי אליבא דר"י כלל דע"כ ס"ל בחד סגי ואין לנו להסתפק רק אליבא דעולא ובזה י"ל כתירוץ הרשב"א והר"ן דכיון דאפשיטא ליה מלתי' דר"י רבי' דעולא לא איכפת ליה למבעי במלתיה דעולא לחוד אך התוספות מריש הוה קשיא להו דלמא בצד קמא ס"ל לר"י דבחד סגי כפירש"י ובצד ב' ס"ל לר"י דבהנקה תליא מלתא וע"ז הוצרכו לתירוצם דלא בעי לאפלוגי כולי האי אבל אם באנו לומר דאליבא דר"י בחד סגי ממילא שאין כאן איבעיא אליבא דר"י כלל נמצא שפירש"י והתוס' והר"ן צדקו יחדיו: והנה התוספת כתבו שהר"י מקורביל פי' דיונק אף שאין ב"ש מסתבר טפי מב"ש ואין יונק ואם נימא דעולא סובר דבב"ש לחוד הוה רק כ"ש דביונק לחוד הוה רך וכתב מהרש"א דלפי"ז צ"ל מאי דאמרי' א"ד עולא ב"ש בין יונק ובין שאינו יונק אין ר"ל דבב"ש דוקא תליא אלא ר"ל דבב"ש לא קפדינן אף שאינו יונק ומ"מ אם הוא יונק מהני אף שאינו ב"ש ורש"י אינו מפרש כן אלא מפרש דר"ל דלעולא בב"ש תליא ובאמת דפשטא דלישנא משמע הכי כפירש"י דכיון דהש"ס מייתי מימרא דעולא ברישא ואכתי ליתיה בזכירה מענין הנקה וכי שיילינן כמה עגל הרך וקאמר עולא ב"ש פשטא דלישנא משמע דלעכובא קאמר ואפילו אם נאמר שתנאי הנקה הוזכר בבהמד"ר יש מקום לפרש שעולא אמר דבעי נמי ב"ש אבל עכ"פ א"ל דעולא סובר דבהנקה לחוד סגי מה שלא נזכר בדבריו כלל אך במימרא דר"י אפי' אם נתפוס לישנא דר"י כ"ז שיונק בין ב"ש או אינו ב"ש שפיר נוכל לומר דה"ק כלפי מה שאמר עולא דבב"ש תליא ואם אינו ב"ש לא הוי רך ע"ז אמר ר"י דכ"ז שיונק בין שהוא ב"ש או אינו ב"ש אבל מ"מ מה דקאמר עולא דבב"ש מיקרי רך ולא מפליג בין יונק או אינו יונק בזה לא פליג ר"י עליה ומכ"ש לפי דעת הר"י מקורביל שדעתו לפרש כן אף בצד האבעי' אליבא דעולא