בית אפרים יורה דעה סג

באכילה וד"מ אם סימן א' שחיטתו מועלת לטהר מי"נ וסי' א' להתיר באכילה ג"כ וכשיצא אבר מן העובר לחוץ אם שחט בפנים אותו סי' שתועלתו לטהר מי"נ מ"מ לא הועיל לאותו אבר לטהרו רק להעובר בלבד וכשחוזר ושוחט הסי' השני שבא להתיר באכילה הרי העובר עצמו מותר באכילה לפי שסימנים שחוטין כהלכתן בין לענין טהרה מי"נ ובין לענין אכילה משא"כ האבר היוצא אף שהועילה לו שחיטת סי' הב' כיון שלא היה לו שחיטת סי' הא' באסוריו קיימא ולדוגמא בעלמא נקיטנא הכי דבאמת אין הסימנין מחולקין וב' הסימנין צריכי לאהדדי לטהר מי"נ ולאכילה אך דהכא באמו טרפה חשבינין כשחוטין לענין לטהר מי"נ ועודם קיימין לענין אכילה ולכן העובר עצמו מותר באכילה בשחיטת עצמו שהרי כל שני סימנים נשחטו כהוגן ומה זה ענין לעה"נ דהכשר השחיטה של הסימנין עצמם אסרה תורה וחשבה אותם לנחירה וגם בלא"ה מ"ש שם ובס"ק ט' לענין אבר שהנשמה תלוי' בו ע"ש הוא טעות גדול דגם לענין עה"נ אם יש אבר פרטי השייך לעה"נ אף אם הנשמה תלוי' בו מ"מ השאר מותר ע"י שחיטה ואותו אבר בלא"ה אסור מדין שלל עה"נ דהא אף ינטל אותו אבר משם יהא טרפה ושחיטה מועלת בו ואמנם אף אם הוא אבר שאם ניטל הוי נבלה מחיים מ"מ מה"ת לחשבו כאילו ניטל ואף שאין השחיטה מועלת לו מ"מ שפיר מועיל לכל הבהמה בכמותה רק דהתם מיירי בחצי' של עה"נ שיד שניהם שוה בכל הבהמה וא"כ כשבא לשחוט חצי הסימנין שהם של עה"נ הוי כנוחר אותם והרי א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואף שי"ל דגם כשהחצי של עה"נ הוא מבורר לעצמו ועה"נ אין לו חלק בחצי הבהמה שלצד הראש אפ"ה חשבינן שחיטת הסימנים כנחורים מחמת שחיות הבהמה תלוי גם בחצי של עה"נ אבל מדברי רש"י מבואר שאינו כן רק מחמת דהסימנים הם חציו של עה"נ ג"כ חשבינן להו כנחורין ע"ש דברי הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה כא ברית שלום לכבוד אהו' ידידי השנון האברך הוותיק המופלא כש"ת מוה' שמעריל נ"י: הא דקשי' לך על מ"ש בספרי בית אפרים בק"ה דף קכ"ד על דבר סה"ת דאם גירסתו דילמא טריפה הוא אכתי קשה דהי' חזקה שנתבררה וע"ז כתבת דאכתי בשעה שנתעבר' אשתו כו' והנני רואה שסברא זו דחזקה שלא נתבררה עמומה בידך אמרתי להעמידך על עיקרה של סברא זו והוא דחזקה שלא נתבררה בשעתה כך נאמרה דכל שספק זה שאנו מסופקין בו עכשיו אותו ספק היינו מסופקין בו בזמן ההוא שאנו רוצים להתחיל ממנו החזקה ובזמן ההוא לא נתחדש שום ענין שיתברר הספק בעת ההוא על ידו רק מחמת משך הזמן יב"ח אז נודע לנו למפרע שהיתה שלימה אז כיון שכעת חי' זה חזקה שלא נתבררה אבל אם מה שאנו רוצים להחזיק בחזקת כך וכך הוא מחמת איזה ענין וסיבה שהי' מברר לנו הענין ההוא רק שאנחנו לא ידענו אותו בעת ההוא והי' בהעלם דבר מאתנו כיון שעכשיו נתגלה לנו שאז הי' סיבה המבררת שפיר מקרי חזקה מבוררת. ודבר זה כבר עמד עלי' הגאון נ"ב סי' לענין לא ראוהו חי מבערב וביאורו יפה משם תדרשנו: ועתה תחזה כי מה שכתבת דאכתי בשעה שנתעברה אשתו לא ידענו רק אח"כ כשתלד אשתו ידענו למפרע שאביו הי' שלם פ"א ואכתי הוי חזקה שלא נתבררה כו' לא מחכמה שאלת ע"ז דודאי כה"ג הוי חזקה שנתבררה כמו נגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת דדיינינן חזקת חי לחזקה שנתבררה אף שלא ראוהו חי מבערב דעכ"פ נודע עתה שקודם מיתתו חי הי' ואם היינו רואין אותו חי היינו מחזיקין אותו מן הוא והלאה בשביל שלא ידענו לא הורעה החזקה וכן כאן אם היינו יודעין בעת ההיא שנתעברה אשתו היינו מחזיקין אותו בחזקת שאינו טרפה ובשביל שנעלמה הידיעה מאתנו אזי לא הורעה החזקה כיון שעתה נתברר לפנינו שאז הי' ענין וסיבה שהספק ראוי להתברר ע"י וה"ז דומה לעדי' שבאו לפנינו בתשרי ומעידים פלוני' נתקדש בניסן שכל ספק שנולד בינתיי' אחזקת א"א מוקמינן לה מניסן ואילך. ומה שכתבת דלהפוסקים דבעינן שתתעבר ותלד אבל יש עיבור שלא יבא לידה נמצא דלא ידעינן רק בשעת לידה והוי חזק' שלא נתבררה. שגית בזה דלפי מה דקיימינן דטרפה זכר אינו מוליד אף אם באנו לומר דבעינן עיבור ולידה לסימן שאינו טרפה ע"כ דכך אנו אומרים דטרפה תשש כחו שתתעבר האשה ממנו להוליד וולד' בן קיימא ואם היה ידוע לנו שנתעברה אשתו ממנו וולד קיימא היה נתברר לנו מחמת זה שאינו טרפה וכיון שאנו רואין שילדה גלוי מלתא בעלמא הוא דהאשה נתעברה ממנו וולד קיימא ואינו טרפה ושפיר בכל ספיקא מחזקינן לי' שמשעת העיבור ואילך איננו טרפה וחזקה שנתבררה הוא ובעירובין דף גבי האי דכבר בא חכם דא"צ לומר בזה הוברר הדבר למפרע דאין זה רק גלוי מילתא בעלמא דבהאי שעתא הכי הוה וקצרתי כי הדברים ברורים: ואמנם בלא"ה דעת הר"ן והפר"ח דבעיבור לחוד סגי ודלא כמהרש"ל והכי מסתבר לכאורה לפמ"ש לקמן הסכמת הפוסקים דטרפה זכר ג"כ אינו מוליד ובזכר בעיבור תליא מלתא ובנקיבה שפיר י"ל דאף שאפשר שמקבלת עיבור כח אין ללידה אבל בזכר ע"כ הסימן הוא רק על מה שזו כחו שתתעבר האשה דמה שהיא יולדת אינו מעלה ומוריד לגבי' דידי' כיון שהיא בריאה וטובה. ודוחק לומר דאף שטרפה ישגיב בכחו להזריע שתתעבר ממנו אבל מ"מ לא יעצור כח שתתעבר וולד של קיימא רק נפל טמון וכמש"ל וזה דחוק לענ"ד: אך באמת א"צ לזה דאף אם נאמר כמש"ל דגם בזכר נאמר דבענין עיבור ולידה מ"מ פשיטא דהלידה בזה אינו רק גילוי מלתא שהמופת שנתעברה הוא מופת חותך שאינו טרפה שהרי העיבור הי' וולד של קיימא ועיין מ"ש בספרי פ"ת סי' ל"ה ס"ק קס"ד שכתבתי ג"כ סברא זו והוזכרתי שם מדברי הנ"ב בתשו' ע"ש. ומה שכתבתי שהפוסקים כתבו דטרפה זכר מוליד ליתא ואדרבא מוכח להיפוך בע"א דף ו' ובזבחים דף קט"ו בהא דפריך הניחא למ"ד טרפה אינה יולדת כו' ע"ש וראי' זו קיימתי מסברא דנפשאי. ושוב ראיתי שהפר"ח בתשו' סוף קונטריס מים חיים שעמד בענין זה והביא בשם תוס' שאנ"ץ ראי' מגיטין דף מ"ג וכ' שהוא ראיה מכרעת ובספר כרתי ופלתי כ' ראיה זו שכתבו מזבחים ובס' באר יעקב האריך ג"כ בזה והביא ג"כ הך ראיה וסיים בה שאין כאן ספק כלל להסתפק בזה שברור שזכר טרפה אינו מוליד ומאי דאמרינן סימן לזכרים יב"ח משום שרחוק לידע בזכר שהוא המוליד וכמ"ש בסי' הנ"ל ע"ש. ומ"ש דלפי דברי מהרש"ל דטעמא משום רובא א"כ אי לא אזלינן בתר רובא אין כאן חזקה כבר עמדו בזה האחרונים דלדברי מהרש"ל מאי מקשה התוס' מהא דפרה בת שתי שנים ע"ש וא"כ אם נימא כשיטות מהרש"ל אין כאן הוכחה כלל על הך חזקה שלא נתבררה ועיין בספרי בחלקי התשובה סי' ד' דף מ"ח ע"ג:. מה שכתבת על מ"ש בסי' ל"ט ס"ק קנ"ו דאף שכתבו התו' דפרה לא ילדה קודם ג' אבל ברחל י"ל דילדה שגגה הוא בידך דא"כ מנ"ל להש"ס בע"ז להקשות פחותה מבת ג' מי קילדה דהא תנן בת ג' לכהן מאי קושי' דילמא גם בפרה שפיר יולדת קודם ג' רק שאינה יכולה לילד שנה אחר שנה וכך הוא הוצעת דברי התו' שכתבו אין לפרש דיולדת תוך שני' אלא דאם איתא כו' כענין שפירש רש"י גבי כו' אין לפרש כן דבהדיא מוכח בע"ז כו' ש"מ תוך ג' לא ילדה כלל דאם איתא שילדה תוך ג' אפשר שתלד בשנה אחריה ג"כ ודוקא גבי עזי' אמרינן דבתוך שנה א' תשש כחה שלא תוכל לחזור ולילד באותה שנה עצמה אבל אין סברא לומר שלא תוכל לילד בשנה שאחריה וע"כ טעמא משום דתוך ג' אינה יולדת כלל ולכך פריך שפיר ופחות' מבת ג' מי קילדה וא"כ מבואר דגם הא דאמרינן ברחל בת שתים ודאי לכהן ע"כ מה"ט הוא דקודם לכן לא ילדה כלל דאל"כ אפשר שילדה בשנה שלפני' ובשנה שלאחרי' שפיר הוא יולדת וזה פשוט ומבואר ועיין ברש"י שם בבכורות