בית אפרים יורה דעה ס

בק"ה בשו"ת סי' ק"ד שנשאלתי זה למעלה מעשרים מכבוד אחי הגאון נ"י האב"ד דק"ק דובנא וק"ק ברעסטצקי בענין ריאה שמוציאה דם ופלפלנו בדבר אם יש לתלות בידים עסקניות שמשמשו בריאה לפי שלא היה מוציאה דם רק אחר חצי שעה שהוציאוה וכבר משמשו בה כמה ידי כו' ע"ש באורך ודברים אלו הבאתים אל תוך ביתי בית אפרים בסי' ל"ו סעיף מ"ג בקצרה ע"ש ובעת ההיא היה שם שני זובחי הזבח מומחים יראים ושלימים ששמשו בכמה קהלות מלפנים ולא אחד שיאמר שמקובל בזה איזה צד היתר אף בלא משמוש ידים ואין ספק שהדבר פשוט בפי כל לאיסור מהשו"ב דפ"ק בראד שהוא למדן מופלג וירא ה' מרבים מו' ברכיה בירך נ"י. שזו אומנתו מנעוריו ושימש לפני כמה ת"ח בכמה קהלות קדושות ועתה אומנתו בקהל קדושים פ"ק יצ"ו זה כמה שנים שמעולם לא פרכס אדם בדבר להכשיר אפילו בהפ"מ ושעת הדחק ואמר בזה הלשון שבכל המקומות אפילו הארבאטריס הן יהודי' הן להבדיל ערילים יודעים דבר זה שמיד כשמוציאים ריאה שיוצא ממנה דם הם עונים ואומרים טרפה טרפה: ומה שנזכר בדבריכם מספר לבושי שרד אשר חדשים מקרוב בא ראיתי שאינם אלא מן המתמיהים שמספק עלינו טרפות ודאי כי כתב להסתפק בריאה שנמצא עלי' טיפי דמים ואחר שקנחו אותם יצאו טיפות אחרים ובדקו בפושרין ולא בצבץ וכתב שיש לצדד ולומר דזה זיעה בעלמא הוא ואין זה דם ממש ושוב חוזר לספק אולי אינו במציאות שתהיה הריאה מזיע טיפי אדמומית אחר שחיטה וטיפי' אלו מחמת נקבים דקים ואעפ"י שאינו מבצבץ אולי הנקבי' דקים כ"כ וסוף דבריו לדרוש ברופאים אם אפשר זה בטבע כו' ושרי ליה מארי' להחכם ז"ל שהעלה דברים כאלה על ספר אשר אין להם שורש וענף בשום פוסק ראשון או אחרון ונתן פתחון פה לבעלי כרס מלאה להוציא מלבם מילין כאוות נפשם ובחשיכה יתהלכו כאשר אזני שמעה מכמה בודקים שאף שגם בעיניהם יפלא מאחר שראו הדברים כתובים על ספר דעתם מטרפת עליהם אם להטריף בהחלט אך הגידו לו שמעולם לא שמעו ולא ראו ולא הקילו בזה והדבר פשוט כיון שא"א לתלות שטיפי דמים מעלמא אתו על הריאה שהרי לאחר שמקנחין אותה הם חוזרים ובא ע"פ קרום הריאה מה מקום יש לתלותם בזיעה אפילו בחיי הבהמה אף כי אחרי מותה אין ספק כי מינה לא תזיע שהרי אפס חום הטבעי ואנן ניקום ונימא דטבעי דהאי ריאה להזיע טיפת דמים דבר שלא נמצא בשום פוסק ולא שמעתן אוזן מעולם ואף אם היה מתברר שיש מיעוטא דמיעוטא שנמצא כן הרי אנו הולכין אחר הרוב אף להתיר ואיך נלך אחר מיעוטא דמיעוטא להקל במקום ריעותא ברורה לפנינו ומכ"ש שהוא דבר שלא נתברר ולא יתברר לעולם. ומ"ש לדרוש ברופאים אם זה אפשר בטבע לא רציתי להאריך שבמחכ"ת יש להפליא מה ראה לשטות כזה כי ענין ההוה ורגיל ומצוי יש לדין עליו מצד טבע בע"ח אבל ענין המזדמן במקר' מי יודע כעצמי' בבטן המליאה ואין זה מדרכי רפואה רק מדרכי נבואה ועיין בסי' ל"ג בענין ניטל לחי העליון שכ' הרמב"ם להחמיר ומ"ש שם הפוסקים והגאון מוה' יונתן ז"ל בכו"פ סי' מ"ם שכ' שעשה שאלת הרופאים לענין אם אפשר שיהיו גידים וורידי' שישתמשו בהם כמו לב מבואר שם שבא לומר שאין להכחיש העדים וגם הוא להחמיר ואף אם היה להקל אינו דומה לכאן כלל וקצרתי כיון דלהדיא אמרינן אם אין מכה ק"ד מנין וכן מבואר בריאה שנמצא בה מחט דכל שיש ק"ד טריפה וודאית אפילו בשלימה ועולה בנפיחה מטעמא דאם אין מכה ק"ד מנין ולא נפל ספק בלב שום פוסק דשמא יש לתלות דהך ק"ד הוא מזיעת הריאה ודעת הב"ח להכשיר באין ק"ד וניקב לחוץ והש"ך כתב לחד תירוצא דאפשר דאין טיבעת כל האברים שוה ואנן אומרים בטריפות כו' ולא עלה על דעתו לומר כן ביש ק"ד שאין ללמוד מבה"כ שאין טבען שוה (ואף דיש שם ג"כ מקום לומר דילמא מבחוץ אתי ומכ"ש בזה שא"א שבא מבחוץ שהרי אחר שמתקנח חוזר ונראה אך הדבר פשוט דכל שיש דם לפנינו אין מקום לתלות בטבע האיברי' כלל וכמו דאמר רבי בבה"כ ה"נ אמרינן בריאה וכן לענין לב כתבו דאף שאין סירכא מטרפת בשאר איברים כל שיש ק"ד וודאי נקב יש כאן ומה שנדחק לתת טעם שאינו מבצבץ לפי שהנקבים דקים בחנם דחק שהרי בפשיטות י"ל בנידון דידי' שגם אחר שמקנחים הדם הוא חוזר ויוצא הרי הדם המבעבע הוא סותם הנקב שלא יבצבץ ועיין בחולין דף כ"ח גבי וושט אין לו בדיקה מבחוץ כתב רש"י שטיפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר כו' ע"ש ואפילו לא היה חוזר ויוצא אחר הקינוח היה מקום לומר כן ומכ"ש בזה שהדם מבצבץ ויוצא ומה יועיל הבדיקה במקום זה שהרי אפילו סיבה קלה עומדת בפני בדיקת הבצבוץ וכדאמרינן גבי ריאה דאוושא בחמימי לא משום דכווצי ופרש"י והנקב נסתם ואין זו בדיקה יפה: וסיומא דפסקא שבין יציאת דם או טיפי דמים זה וזה לא יוכשר דאף מ"ש הפר"ח בשם שו"ת פ"מ שיש מהטבחים שרצו לתלות מים שבחלל הגוף שלפי ששואבת כו' היא חוזרת ומקיאה דרך זיעה בעלמא לא אמרו אלא לענין מים דכבלעו כך פולטו אבל לא שיהא מבעבע דם והמיקל בזה בשאט נפש דם תהא אחריתו ועזי נפש יטלו את שלהם מתחת ידו כעובדא דטבח' דצפורי ואם אירע שאחר הקינוח אינו חוזר ויוצא ועולה יפה בנפיחה ובדיקה והוא הפ"מ וכן אם יש לתלות מחמת משמוש ידים כעובד' שכתבתי בספרי יש למורה לצרף כל הבקיאין כי היכא דנמטי שיבא מכשורא ועלינו ממרום יערה רוח הבורא דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה כ היום הקריבו לפני ספר נדפס מחדש שמו לבושי שרד. הן הובא הקודש פנימה שמלה חדשה של אא"ז הגאון ז"ל והמחבר עוטה אור כשלמה ולפי שהוא מתגדר במלאכתי מלאכה של תורה בדיני טריפות הריאה אשר באתי במשפט על כל נעלם בעזה"י בחבורי בית אפרים. לכן עברתי דרך העברה בקצת ענינים מהחבור אשר עלה ראשון בגורלי. וראיתי כי אף שסגנון אחד כו' ובכמה דברים לא כיוון יפה. ואם כי הרב המחבר הוא ידידינו ואהובינו האמת אהוב והוא עד לעצמו ומה תקות חנף אם יאסף בחפניו כל עוף כנף. אם ידיו רפות המה כצפרי' עפות. ויגע בדי ריק ויעמול לרוח: והנה בפתח דבריו יעיר במ"ש אא"ז דכל טריפות הריאה מחמת נקובה היא ובס"ק מ"ז כ' בת"ש דכל יתר סופו לינטל הוא וחבירו וכטעם שכ' בהגהות מהרי"ו על כל יתר כו' והמחבר הביא דברי הגהות מהרי"ו שכ' ופירוש כל יתר כנטול דמי כאלו נחתך היתרת והוי נקב ועוד טעם אחר לפי ששניהם יונקים מאבר אחד ואין כח באבר אחד ליתן יניקתו כו' ודבר הג"ה זו מביאים ליד גיחוך ואפשר איזה טועה כתבו כמבואר ותו במ"ש שאותו יותרת סופו ליבש כו' גם הטעם הראשון הוא תמוה מי ביקש זאת מאתו להכריע בין הקדמונים ע"ש כו' בגוף הס'. הנ' מ"ש שמביא לידי גיחוך אני דן אותו לכף זכות לפי ששמח במצות לא פסק חוכא מפומי' ולולי זאת לא ידענא מאי חוכא והנה הטעם הראשון הוא לשיטות הרשב"א אטו מי שמפרש טעמא כהרשב"א משתקינן לי'. והנה בספר התרומה גבי תרי עונינותא כ' ויש מכשירין מטעם כל יתר כנטול דמי וליכא השתא אלא חדא וליתא דאי כנטול דמי היינו כנטל מחיים וה"ל ניקבה הריאה כדאמרינן גבי בהמה בעלת ה' היינו טרפה מן הבטן משום כל יתר כנטול דמי עכ"ל. וגם אם לדינא סובר כהרמב"ן דהוה כאלו ניטל עם כל מקום הדבוק שם שפיר נקט לשון זה כיון דלענין ריאה אין נ"מ אם ניטל מקום הדבוק או לא וטעם השני שבא עלי' בעקיפין ודחאו בשתי ידים בקשתי לו חבר ומצאתי רב מובהק מהרי"ל בבדיקות שכ' יתיר טרפה כו' דכל יתר כנטול דמי לפי שעתיד ליפסוק וניקבה הריאה עכ"ל ומ"ש דהא שייך בריאה שעי"ז יהיה נקב אבל בשאר איברים כו' לא ידעתי מה לו כי יזעק אחרי כי לפי פשוטן של דברים קאי בטעם הראשון