בית אפרים יורה דעה נט

ונמצא תחתיו שלם ויפה ובודקין אותה ואין מבצבץ אפ"ה מטריפין מחמת שהדם הוא סימן לנקב וכמו שאין סומכין בתר ל על מיעוך ומשמוש ובדיק' וסרכ' של דם גרע מתר"ל וכמ"ש אבל אם אחר שממעכין הסרכ' מעל הריאה עדיין היא מבעבעת דם במקום הזה פשיט' שלא יעלה על לב שום אדם אף מי שלא ראה מאורות מימיו להכשי' שהרי יש כאן נקב ברור לפנינו שהדם יוצא משם ומה יועיל הבדיקה שאין מבצבץ שם שזהו לפי שהדם דוחק לצאת ומעכב על הרוח מלצאת או שיש שם איזה אטום או מוגלא או שאין הנפיחה כדת ודבר פשוט הוא בסרכ' תלוי' מבועא ואזלא ע"י מיעוך שמכשירין בהפ"מ היינו אם לאחר הסרת הסרכ' הוא שלימה במקום הזה אבל אם נובע משם מוגלא או מ"ז אף שבודק אם מבצבץ ואינו מבצבץ פשיטא דטרפה ואפי' בר בי רב דחד יומא לא יטעה בזה ומכ"ש בזה שעינינו הרואות שהדם מבצבץ ויוצא במקום הסרת הסרכ' תלוי' והא קמן שקרום מחמת מכה הוא שהי' חוצץ בפני הדם ומעכבו לצאת וכשהוסר משם הדם נובע ממקור הסמפונות והיתה עתידה לידבק באיזה מקום או כבר היתה דבוקה וניתקה משם ואפי' אם לא הי' דם בסרכה עצמה כל שהסיר הסרכ' תלוי' בנחת ונמצא נקב תחתיו טריפה גמורה כשאין לתלות בידא דטבחא שניתקה בכח משם וק"ו בן בנו של ק"ו כשהסרכה מלאה דם ולאחר הסרתה יוצא דם מתוך הריאה במקום הזה שהיא טרפות גמורה מדאורייתא ואף אם היינו בקיאין בבדיקה אינו מועיל כלל דכל עיקרה של בדיקה לדעת אם יש נקב וכיון שודאי נקב יש כאן מתני' היא ריאה שניקבה טרפה והיא אסורה ואוסרת כלים שנשתמשו בה וגם החלב שחלבו ממנה קודם שחיטה וע"ד שנתבאר בסי' פ"א בא וראה כמה כרכורים כרכרו הפוסקים שהובאו בפר"ח סימן נו"ן בענין הבהמה שהיה חלל מלאה מים עכורים ומצא הבהמה בריאה וטובה שיש שאמרו שריאה שואבת כל מיני משקים וממנה יצאו כי הוא מקיאה דרך זיעה בעלמא ואחרים אומרים שדרך הטרפש כו' והאריך ע"ש בסוף דבריו מבואר דלפי שיש לפנינו שני דרכים או שנתלה שדרך נקב הטרפש בא ושוב עלה בו קרום והוכשר או שמליחות וזיעות הריאה בא איכא למיתלי טפי בהני תרי גווני מלמימר שבא דרך נקב הוושט כו' ע"ש מבואר דלולי הא דאיכא נמי למיתלי בנקב שבטרפש לא היה מכשיר בשביל שנתלה שבא מזיעת הריאה אלא היינו מחזיקין הריאה ריעותא שבא דרך נקב הוושט אעפ"י שאין רואין בה ריעותא וע"ש בדברי אא"ז הת"ש במה שהליץ בעד הפ"מ מהשגת הפר"ח שהוקשה דהו"ל ספק שקיל כיון דע"כ המים מחמת נקב דלק"מ דלא ברור ליה טעמא שבאו מחמת נקב אבל הוסיפו עליהם זיעת הריאה ויש שאמרו שבשר בלוי כו' והרב פ"מ לא סמוך להתיר כ"א מטעמי טובא גם מעדות הבודקים וגם הפר"ח עצמו סיים כן כו' עכ"ל ומבואר מחמת דאיכא טעמי טובא ועדות בודקים סמכו להתיר וגם זה בהפ"מ ובבדיקה כמבואר שם וכל זה בריעותא כזו בגוף הריאה אף אם היה מקום לתלות בזיעה כיון דאיכא למיתלי מחמת נקב וליכא הכא שכיח טפי להתירה שוב אין לסמוך על הבדיקה כלל וכל זה לענין מים שיש מקום לומר לפי ששואבת המשקים היא מקיאה דרך זיעה בעלמא אבל לבדות מלב דבר כזה שלא נמצא בשום ספר ראשון או אחרון שמחמת חולשת הבהמה הריאה מוציאה דם במקום ששואבת משקים אין ספק שלא יאמר זה אפילו בר בי רב דחד יומא אפילו להחמיר וכ"ש להקל מסברת הכרס שאפילו למ"ש הפר"ח בשם הפ"מ שיש בודקים שאומרים שהמים שבחלל הגוף מזיעת הריאה פשיטה שאין ללמוד ממים לדם ועוד שאפילו קטן יודע להפלות בין מחיים ובין לאחר שחיטה דהתם בנידון דהפ"מ המציאו קצת בודקים לומר שבחיי הבהמה יש בה בבהמה כח החיוני והוא מתנפחת הוא דבר שאפשר שלפעמים תפליט מה שבלעה אבל אחר השחיטה שאף בעוד הריאה בפנים אפס חום הטבעי כמ"ש הפוסקים לענין תולעים ומכ"ש עתה שהוציאוהו לחוץ והוא קרה ומוטלת לפניהם כאבן שאין לו הופכין אין שום בר דעת שבעולם שיפצה פה לומר כי יהיה עתה עת צאת השואבות ולהפליט מה ששואבת אל תוכה דרך קרומי הריאה בלא נקב והרי הוא כשאר בשר שאינו פולט דם שבו אלא ע"י הדחה ומליחה או צליה שטבע המלח או האור למשוך הדם אליו ובריאה נהגו לפתוח הקנוקנות הגדולות שבה כמבואר בפוסקים אבל תפל בלא מלח לא יעלה על לב לעולם שיזוב זוב דמה אם לא ע"י נקב שבקרומים וגם אין מקום לטועה לטעות ולתלות באילן גדול אא"ז בת"ש שכתב דנקבים דלא נפקי סרכות מינייהו לא שכיחי וללמוד איזה קולא מזה ללמוד מדבריו למקום שיש ריעותא לפנינו שמחמתו אנו חוששין שיש כאן נקב שאין לחוש לו לפי שאין הסרכא לפנינו חס ליה לאבא דלימא הכי שזה שיש ריעותא לפנינו על נקב לא יצטרך בדיקה היכא שאין שם סרכא שהרי להדיא אמרו בש"ס בריאה דאוושא שצריכה בדיקה מחשש נקב ולא אמרינן דאף בלא נפיחה ודאי דלא נקבה שהרי אין כאן סרכא והאי דאווש' זיקא דביני ביני הוא וכן בנגלד שמוסכם מבה"ג וכל הפוסקים להצריך בדיקה ועיין בש"ך סי' ל"ו סק"ט שיש פוסקים להטריף לפי שאין בקיאין ואף מאן דמכשיר נדחק הש"ך בטעמ' דכיון שנגלד היה מבצבץ וניכר לעין כל וכן במחט בריאה קי"ל לאסור אפילו בשלימה ובדקוה ואינה מבצבץ רק בהפ"מ מכשרינן וטעמ' כמ"ש אא"ז שם דלא חשבינן ליה ריעותא כ"כ דהא יש מכשירין שם אף בלא נפיחה ע"ש (שוב מצאתי בפר"ח סימן נו"ן שכתב ג"כ ראיה זו והנאני) וכן בהא דמטרפינן בכל שני ריעותות המצטרפים ואף בריעותות שאין בהם ענין סרכא למה לא אזלינן בהו לקולא שהרי אין כאן סרכא אך באמת כל מי שיש בו שום שכל יודע ומבין דודאי במקום שיש בו שום ריעותא המורה על שום חשש נקב אף שאין שם סרכא לא זו הדרך מוציאתו מן חשש נקב דהא קי"ל שאין סרכא פחותה מג' ימים ולפעמים היא שוהה לבא יותר מג' ימים הכל לפי ענין נקב וטבע הבהמה וחולשתה וא"כ מה בכך שאין הסרכא לפנינו הרי הריעותא מורה שיש כאן נקב ודאי משום סרכא עתידה היתה שתעלה הסרכא למספר הימים הראוים לחולשת מכה זו ודברי אא"ז ז"ל אמורים הם בנטל זאב שאין לפנינו שום ריעותא כלל רק שנאמר שיש להטריפה כמו נאבדה הריאה לזה אמר שאין הנדון דומה דנאבדה חוששין לסרכות דהוא מיעוט דשכיח משא"כ בזה דנטל זאב שהיא קי' מכל לפנינו ואין דרך בע"ח להעביר סרכא רק שניחוש לנקבים בלא סרכא וע"כ לומר שניחוש שמא אירע ששחטה בתוך הזמן שהיתה ראוי להעלות הסרכ' מ"מ עכ"פ מיעוט דשכיח שימצא כן כאשר עינינו הרואות וכן מבואר בלשון אא"ז ז"ל שכתב דאתרע לה מיעוט דשכיח כו' ע"ש וא"כ הדרינן לכלל דרוב בהמות כשרות הם ונשאר טרפות דלא מחזיקינן ריעותא לבדוק אחריהם אבל כשהריעותא לפנינו דלא מטעם מיעוט דמצוי אתינן עלה דגם בשאר טרפות שיש ריעותא שא"א לתלות לאחר שחיטה מטרפינן לה מספק פשיט דלא חזי לאצטרופי הך מלתא דנקבים שכיחי עם סרכות דכל שיש ריעותא שמורה על נקב י"ל שנקב הוא ולא הגיע זמנו להעשות סרכא או באמת עלה בו קרום מחמת מכה ונסתר או סופו ליסתר ומכ"ש בזה שהדם שוטף לפנינו היש משכיל שיאמר שע"כ אין נקב שהרי לא העלה סרכא שהרי י"ל דטיפת הדם עכובי' עכבי' לסרכא או שהיה סרכ' שלא סתמה הנקב כראוי כדרך סרכ' שלא כסדרן והדם שטפו והלך לו או שהיה מתחלתו קרום מחמת מכה שהיא תחלת הסרכא כמ"ש רש"י ושוב נסתר ודרך הזה הדם יוצא ובמשך הזמן אם יהיה שטיפת דם הלוך וחסור הי' דם היוציא עתיד להעלות סרכא אדומה וכעין עובד' דהט"ז סימן ל"ז וכל זה לא אמרתי אלא להוציא מלב מי שדעתו משובשת בגסות הרוח ויסבור שיש בזה שייכות דין בדיקה אבל כל יודעי דת ודין יודעים שאין כאן דרך בדיקה שודאי נקב יש כאן ואין הדברים הבדוים מלב כדאים להיות סניף לאיזה היתר אפילו לדון שנעשה כן בחיי הבהמה וכ"ש אחר שחיטה שהריאה מונחת על השולחן והיא פולטת דם דרך הקרומים שאחר הקינוח היא מבעבע עוד דם ח"ו לתלות בחולשת ופליטת הבליעה ע"י זיעה או קיאה והרי זו טרפות גמורה מדאורייתא בלי פקפוק. ועיין בספרי בית אפרים