בית אפרים יורה דעה מו

בטעמא דבשלמא אם הי' כאן מכה בדופן ומתלבנת הי' אפשר לומר כיון דהר"ץ ודעימי' מטריפין אע"ג דלא פסקינן דינא אפומייהו מצטרף לריעותא דמיעוך משא"כ אם אין כאן מכה אפי' אם היתה אדומה גם אחר הנפיחה י"ל דלא מחשב ריעותא כלל וכבר כתבתי בסי' ס"ק מ"ח דמ"ש הנ"ב ראי' דהוה ריעותא מדאמר בש"ס הדרא בריא דאין זה ראי' דלשיטת ר"א במכה בדופן מיירי ומ"מ גם להנ"ב דוקא באין מתלבנת אבל במתלבנת ודאי דמודה דאין כאן שום חשש וריעותא כלל והרי הוא כריאה שאין בה ריעות' כלל והסרכא דבוקה כיון שהלכה ע"י מיעוך ריר בעלמא הוא ואמנם בס"ק הנ"ל כתבתי שיש להטריף במראה אדומה עם ריעותא דסרכא תלוי' וכה"ג לא משום תר"ל אלא משום דהסרכא מעידה על האדמומי' שאינו מתולדה רק מחמת מכה ואף שי"ל דוקא מכה בדופן כו' מ"מ י"ל להיפך שהסרכא מעידה טפי שע"י נקב כו' ע"ש ומ"מ י"ל דדוקא באם היא אדומה אחר נפיחה משא"כ אם מתלבנת נהי דכמכה בדופן דיינינן לה מ"מ הא במכה בדופן גופה מכשירינן אם מתלבנת וחוזרת למראה ריאה אף בלא הפ"מ (ולמראה המותר בהפ"מ ואא"ז נוטה להקל בזה משום דלא אמר רבא רק ריאה שהאדימה וכל מילי דריאה כשהיא נפוחה דיינינן לה אלא שלא מלאו לבו להקל כיון שהר"ץ וכו') וע"כ כיון שמתלבנת לא חשבינן לה ריעותא כלל והרי הוא אצלינו כשאר ריעותא ואין משגיחין במה שהיתה אדומה קודם נפיחה כיון שאחר נפיחה פניה לא הי' לה עוד ואין תולין במכה וא"כ גם בריעותא אחרת בכה"ג לא חיישינן לה דהא הוי כאילו לא היתה אדומה כלל ואפשר לומר דאפי' לדעת הר"ץ ודעימי' דבמכה לא מהני מתלבן ע"כ דטעמייהו משום דאע"ג דבשאר מראות פסולות מהני ליבון משום דבתר נפיחה אזלינן מ"מ באדומה ומכה לא מהני' כיון דטעם הטרפות לפי שמחמת המכה תולין שהלכה וקלקלה בקרומים ובשר הריאה עד שנעשת חבורה שאינה חוזרת וסוף העור לינקוב ולצאת כמבואר מלשון רש"י ולשון אף שהמראה אדמומית הלכה ע"י נפיחה אמרינן דודאי צרירת הדם יש כאן אלא שעדיין לא שלטה לצרור הדם בתוך הקרומים וסוף שתתגבר המכה ושדי תכלא בכולא ויהי' הדם נצרר בתוך הקרומים עצמם וזה שייך במכה בדופן שאנו דנין ע"ש סופו משא"כ בריעותא דסרכא שלא כסדרן שאם נדון שסרכא גמורה היא וגברה המכה עד שניקבו הקרומים פשיטא שאם היה כן כבר נצרר הדם בתוך הקרומים עצמם ואף לאחר נפיחה היתה נשארת באדמימותה ופניה לא יחוורו וכיון שמתלבנת זה האות כי אין כאן נקב והסרכא שהולכות ע"י מיעוך הוא ריר בעלמא ובאדמומית דקודם נפיחה לא איכפת לן כלל וגם הר"ץ ודעימי' מודים בכה"ג שאין מכה להכשיר במתלבנת ומכ"ש לפי מ"ש בביאור לש"ך די"ל דאף הר"ץ ודעימי' מודים בחוזר למראה ריאה וע"כ לא קאמרי אלא בחוזר למראה המותר וע"ש ובק"ה וא"כ לא היה מקום להחמיר בזה מטעם שכתב כ"ת אך מ"מ לדינא כתבתי בדיני תר"ל סעיף ס' להחמיר בזה שנמצא הריעותא בריאה עצמה וטעמא דידי אחרי שבררתי בסי' ל"ח ס"ק מ' כשיטת ר"ת דמה שמחלק בין מתלבנת או לא באדומה מחמת חולי הוא רק היכא שמתלבנת אמרינן שסוף הדם לחזור וליבלע וכתבתי שם שאין חולק עם ר"א אלא דר"א ס"ל דנקט האדימה מגזרת הפעול להורות שע"י מכה אנו מכירין שהאדמימות מחמת מכה ולר"ת א"צ לזה שהדבר ניכר שהוא מחמת חולי וכמ"ש באורך והמדקדק היטב יראה שהדברים כנים ואמיתים וכיון דעיקר ההיתר באדומה מחמת חולי ומתלבנת היא בנוי ע"ז דהדרא בריא שחוזר ונבלע א"כ עכ"פ לחותא היא אף שמתלבן וא"כ אף שמתלבן מצטרף לריעותא אחרת להיות תר"ל וחיישינן לה דלמא כבר שלטה המכה ותו לא הדרא בריא ולזה רמזתי בקצרה בדיני תר"ל ס"ק ס"ח וכתבתי אבל אם חוזר ומתלבן כו' מ"מ לפי מ"ש דאין הטעם שכך היא מתולדה כו' ושוב כתבתי דמ"מ צ"ע אם נאמר שהריעותא פועלות שני דברים כו' ואעפ"כ סיימתי די"ל להיפך שהסרכא מורה כו' וגם מאן מפיס לידע שאין כאן צרירת הדם כו' ע"ש ולכן יפה כיון כ"ת לדינא שראוי להחמיר בזה ובפרט בסרכא עוברת ע"י מיעוך שהיא קולא גדולה כו' אבל לא כמ"ש כ"ת מטעם דיש מחמירין במכה ומתלבן דליתא דמהאי טעמא אפס מקום להחמיר בזה וכדכתיבנא: ומ"ש ומפשטא דסוגיא דא"ט לפי שיטת התוס' אליבא דר"ח מוכח דכדיותא טרפה אפי' במתלבנת כו' הנה כמה דיות נשפכו ע"ז וכבר הבאתי בסי' ל"ח ס"ק מ' שהכנה"ג והפלתי והתורת יקיתואל מפרשי' דברי התוס' דאם חוזר למראה ריאה אף במראות פסולות מהני ואף שהשגתי עליהם מדברי סה"ת והסמ"ג הנה בררתי מדבריהם שגם ר"ת מודה דכל שאחר הנפיחה אין שם מראה פסולה כשר הוא ואף הרא"ש שנראה שתפס דברי הר"י כפשטן כתב ולא נהירא דמסתבר דכל מראות הפוסלים אם מתלבנת ע"י נפיחה כשרים כו' ומבואר דלדידי' אף ריעותא כל דהו לא הוי שאם הי' מקום לחשבו לריעותא שוב אין מקום להקשות מסברא די"ל דאפי' טרפות גמור הוא אלא ודאי דמסתבר ליה דלא הוי ריעותא כלל אך באמת גם ר"ת ור"י מודים לזה כאשר הוכחתי במישור מדברי סה"ת והסמ"ג והרא"ש נראה שלא היה אז לפניו סה"ת כמ"ש בס"ק הנ"ל וא"כ לא עדיף מחסרון בפנים שכתב אא"ז בת"ש דלא חזי לאיצטרופי לתר"ל אע"ג דהמקשה בש"ס ס"ד להטריף והרמב"ם נראה מדבריו שמטריף ע"פ גרסתו בש"ס וכמ"ש בדיני תר"ל ס"ק ל' וכבר כתבתי בתשובה שבק"ה ובדיני תר"ל ס"ק ל"ג דבכה"ג שלפי דעת הפוסקים נהגינן להכשיר רק לצרף לריעותא מחמת דעת מי שאוסר אינו רק סברא בעלמא אין להחמיר אם לא שברור שיש בזה טרפות לדעת החולקים ועוד נלענ"ד דהא דעבדינן תר"ל משום פלוגתא דרבוותא היינו כה"ג דיתרת בדרי שרבא ס"ל להטריף וכן כל היכא שיש פוסקים להטריף ונכתב זכרון בספר הש"ע אז אע"ג דלא קי"ל הכי מ"מ חשבינן ליה ריעותא כל דהו אבל אם רבו הפוסקים המתירין והב"י והרמ"א והאחרונים וסוגי' דעלמא הכריעו כן עד שלא העלו כלל דעה זו בש"ע אין לנו לחשוב ריעותא כלל מחמת שנמצא מי שסובר כן מכת הקודמים שבאים אחריו לא חשו להזכיר דעתו דאל"כ בכל דין קרוב למצוא תר"ל מחמת דעות חלוקות שנמצא בראשונים ולכן בזה שהש"ע כתב בפשיטות להתיר במראה פסולה המשתנה ע"י נפיחה ועל ידו החזיקו כל האחרונים ונדחקו ליישב דברי הפוסקים ההוא באופן שגם הוא מסכים להתיר אין לנו לעשות מזה ריעותא אפי' ריעותא כ"ד ואם איתא דחשיב ריעותא לא הוה שתיק אא"ז מינה להשמיענו כזאת דעכ"פ מצטרף להיות תר"ל וכה"ג כתב באורים ותומים בקיצור ת"כ סי' קכ"ג לענין לטעון קים לי כהאי פוסק וז"ל ובפרט דין שנזכר בש"ע והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק קבלה בידו וכן ראיתי מדייני' מומחים וכן אני דן ובא בלי לטעון קים לי כדעת החולק כיון שהרב ב"י והרמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו כו' וכן מצאתי בחות יאיר כו' ע"ש ואפשר דהיינו טעמא דאא"ז דס"ל דחסרון מבפנים לא הוה ריעותא כלל ואף דהתם ס"ד בש"ס להטריף ואין להאריך וכן הלכה רווחת בישראל בדבוקה מבועא שמתכסה ע"י נפיחה דכשר' ומה לי בועא שמתכסה ע"י נפיחה או מראה ואע"ג שיש לחלק דבועא לחוד לאו טרפה הוא משא"כ מראה פסולה דלולי שמתלבנת הי' טרפה אף בלא הסרכא אין לחלק בכך דהא דין תר"ל למדנו מדברי הראב"ד בסרכא תלוי' מבועא שהבועה מעיד' עליה בנקב ולא אמרינן כיון דקודם הנפיחה יש כאן בועא הוא עדות על הסרכא ואע"פ שהוא עדות שבטל מקצתו לא בטל כולו ונימא דעכ"פ לענין סרכא דבוקה חשיב ריעותא כ"ד שלא יועיל מיעוך אלא ודאי ליתא דעיקר כבתר נפיחה דיינינן ומה שקודם נפיחה אין בו משום ריעותא כלל: ומ"ש כ"ת וכן מוכח להדיא מדברי מהרש"א כבר הארכתי בק"ה סי' ל"ח ראי' י' וא"צ לכפול הדברים. ומ"ש ואפשר שזהו טעמם של מהר"ט כו' פשיטא דליתא שהרי בהגהת הר"ץ מבואר להדיא דמהני ליבון במראות פסולים וכן דעת הב"ח להדיא כו' וחוזר למראה ריאה מודה ר"ח דכשרה כו' הנה לא העתיק לשון מהרי"ו כהווייתו דשם איתא ודומה למראה ריאה ועיין מ"ש בסי' ל"ח ס"ק ע"ו להוכיח בדעת מהרי"ו דס"ל לחלק בין חוזרת