בית אפרים יורה דעה כט

אם אינו חד רק עגול מחמת שהעצם מוסיף והולך בכל יום דוחק בקרום ונוקבו אך באמת ז"א שיש לומר שבאמת העצם גדל והקרום שעליו גדל והולך עמו כדרך כל גידול הבריות שאף שבקטנותם צפד עורם על עצמם מדה כמדתם והעצמות גדלים והולכים עם אשר קרם עליהם עור ובשר מלמעלה ולכן אף בעצם שעוקץ שלו הוא חד ודק ומתפשט חוץ לגבולו בתולדה אינו נוקב את מכסה העור אשר עליו מלמעלה רק נמתח ועולה עליו עפ"י מדותיו צא ולמד מבעלי חטוטרות המצוי בכל מין בעלי חיים שלפעמים יוצא חטוטרות ארוך דק וחד כמו עוקץ ומימינו לא ראינו שהעצם דרך גידולו הוא נוקב העור שעליו רק מחפה אותו מכל צד ואין לחלק בין עור שהוא קשה לקרום אם נאמר שדרך גידולו הוא נוקב בכח פשיטא דאף בעור הקשה הוא בוקע ועולה וגם דהא אמרינן בחולין אלו שעורותיהן כבשרתן חטרת של גמל הרכה ופירש"י שעורו רך וכן נמצא לפעמים בעופות שעורן רך מאד וכן עינינו הרואות לפעמים פורח אבעבועות באדם ובבהמה והקרום שעליהם הוא נמתח והולך ומגביה למעלה אף שלפעמים יבש הוא כעץ וכדאשכחן נמי בטינרי שהוא קשה כאבן וגבוה הרבה מבשר הריאה וכלום חילקנו בין אם הוא חד למעלה או לא ומכשרינן ולא חיישינן לנקיבת קרום הריאה וכן זה מקרוב כתב אלי שוחט מומחה בענין שסומכין על סימן קרנים קשים בעגלים להכיר מזה שהם בני ח' ימים וכתב שמצא כמה פעמים בני פקועה שהיו גמורים בקרנים וטלפים ולפי עדות זה היה מקום לחוש שהקרנים ניקבו את האם שהוולד בתוכו וכמה פוסקים מחמירים בניקב האם ומעולם לא שמענו להצריך האם בדיקה ואעפ"י שקרנים וטלפים ודאי הם חדים וקשים אצל שליית הוולד שהיא רך מאד אין חוששין לזה לפי שהוא דרך גדילתו וכמו שאמרו חז"ל החומט הזה גדל ולבושו גדל עמו והדין קמצא לבושיה מיניה וביה וכן הוא בחטוטרות וכיוצא אף שלפעמים משתנה גידולו ויוצא כמו יבלת עצם הוא גדל עם לבושו ואם כן פשיטא דגם בנדון דידן מה"ת להחזיק ריעותא שהעוקץ הצומח דרך גידולו ינקוב בקרום אשר הוא גדל עמו בתולדה ודבוק עמו ופשיטא שהוא נמתח עליו כמו שהוא נמתח בכל היקף הגולגלת לארכו ולרחבו בכל יום שהוא הולך וגדל כמו כן הוא נמתח על העצם כשעורה הצומח ממנו שהוא משלח אותו בטבעו והקרום חופה עליו וא"כ נראה דפשיטא שיש לסמוך בזה אם עין רואה שכן הוא שהקרום מתוח עליו כדרכו ואמנם אם נאמר דבניקב קרמא תתאה לחוד טרפה היה מקום לומר שצריך בדיקה בקרום התחתון לפי שכיון שדרך קרום המוח למלא את הגולגלת וא"כ העוקצין הללו הם נקובין בו ואמנם כן היה מקום לומר דאף בדיקה לא מהני מלבד טעמא דאין בקיאין בבדיקה דנהי דבדקינין ואין כאן נקב בקרום לפנינו אפשר שעד עכשיו עדיין לא הגיע העצם הזה אל הקרום אבל מ"מ עתיד הי' לצמוח עוד ולרדת מטה מטה לתוך קרום המוח וכל העומד לנקוב כנקוב דמי וגם ממ"ש הפוסקים בענין הנוצות הארוכות הנמצאים בבני מעים דאי לאו שחוששין להם שבאו מבחוץ הסכמת כל האחרונים להכשיר לפי שאנו אומרים שבאו דרך גידולם ולכאורה מה בכך ניחוש להו שדרך גידולם ינקבו הדקין שנקובתן במשהו ואפילו תימא דלא קי"ל בהא כבה"ג בסימן מ"ם להטריף ע"ש העתיד והראי' מחלתית שהביא הפר"ח דחה אא"ז ע"ש בסימן מ"ם דהכריע דכל שעדיין לא התחיל חולי אין להטריף ע"ש העתיד מ"מ קשה דניחוש שכבר ניקבו באיזה מקום ואין בקיאין בבדיקה וגם בשו"ת אא"ז הגאון בעל שארית יוסף נראה מדבריו שהמכשיר שם מטעם זה הכשיר אף בלא בדיקה שלא היה הבני מעים לפניו ע"ש וגם נראה להביא ראי' ממ"ש הפוסקים בסי' ל"ז בטינרי כנגד בועא דטרפה לפי שהטינרי קשה ונוקבת בועא שכנגדה ומבואר מדבריהם שלא חששו אלא לבועא לפי שהוא חלושה במקום הזה מחמת חולי קצת דהא קמן שיש כאן מוגלא אבל במקום שהעורות בריאים אין חשש ומהאי טעמא כתבתי בספרי שם להתיר בטינרי נגד גבשושית ומבואר שם דאף בין האונות למטה מחציין יש לדין כן ועיין בביאורי לש"ך ובפ"ת מ"ש על מ"ש שם דרך האונות להיות פרודים כו' ושם הבאתי בס"ק ס"ה דברי הפ"ת שדעתו להקל אף בבועא נגד טינרי וק"ו הדברים דהתם הטינרי אינה מתגדלת מצד הטבע אלא דרגילות לבא במקרה מחמת איזה חולה או מים זכים שמתקשים ומהם מתהוה טינרי כמבואר שם ואפ"ה לא חיישינן למלתא וא"ל דדוקא מחמת שהטינרי קשה אין לחוש כ"כ שיהא נוקב בצידו ומקום רביעתו משא"כ היכא שהוא חד דדמי לקוץ או מחט א"כ הו"ל לפוסקים לפרושי מלתייהו דטינרי שהוא דק וחד בראשו שנמצא בין האונות יש להטריף לפי שדוחק באונא שכנגדה ומנקבה ואפשר לחלק קצת דהתם שהריאה מרחפת אף שהטינרי נוגע בקצהו אל האונא שכנגדה היא נדחית מפניו ואין עושה נקב ולא חששו רק לבועא שכנגדה שע"י שמסוללים זו בזו קרובה שתנקב אך מאן מפיס לחלק בחילוקים כאלו והדברים צ"ע לענ"ד ואמנם גדולה מזו כתב בספר תפארת למשה שחיבר הגאון החסיד מוהר"ר משה ז"ל האב"ד דק"ק הראדני שמעשה בא לידו שנשבר הצלע ונקשר והיה לו עוקץ והי' ניכר בריאה מקום הנחת העוקץ כמו גומא והפשרתי ע"י בדיקת הריאה אף דלא בקיאינין שאני הכא דהוי מקום ידוע והסכימו עמי חכמי העיר עכ"ל והבאתי דברי בספרי סימן ל"ט סעיף קטן קפ"ו ואף שכתבתי שם שלענ"ד קולא גדולה היא כו' ע"ש היינו לענין נשבר הצלע ומטעמא שכתבתי שם אבל בנידון שלפנינו שהוא דרך גידולו יש לומר שאינו מגיע עד לקרום ואת"ל הגיע לא דחקו שינקוב אותו רק נדחה מפניו ונשקע קצת למטה שהמוח עצמו הוא רך ונכפף למטה כאשר יבא אליו דבר הקשה ואינו דומה לשבר ובו עוקץ שבא במקרה ופוגע בו בכח משא"כ בזה שדרך גידולו הוא מתנהל לאט לאט ונכפף לפני' ואין כאן נקב בקרום כלל ופשוט שגם המחמיר ודעימי' מודים בזה שאין הקרום של מוח ממלא ודאי את הקדירה בלי הפסק דאל"כ לא היה צריך לפלפל כ"כ בענין הבדיקה שהרי קרוב לשמוע שודאי עשה נקב בקרום וכן משמע ממ"ש הפוסקים במים שנמצא בשלפוחית בין קרום לגולגלת דטרפה מטעם דאמרינן שהמים באו שמה ע"י מסמוס המוח ונתלבשו בשלפוחית נראה שאין הדבר ברור שיהיה כל הקדיר' מלאה מחיתא דמתנח בה מוחא וכן משמע קצת מדברי אא"ז בתשו' שם שכתב לחלק בין מים מרובין בגולגלת למועטין דבמועטין יש לומר שהיו במקום שמובדל קצת הקרום מהגולגלת ע"ש וא"כ יש לומר דגם עצם כשעורה היוצא מן הגולגלת עדיין אין עוקצו מגיע להיות נוקב בחודו את הקרום שאפשר שעכ"פ במקום הזה אין הקרום סמוך לגולגלת כ"כ (ועיין בספרי בק"ה מה שכתבתי שם לתמוה על אא"ז שכתב על הפר"ח דמנ"ל שקרומי הריאה פרודות כו' ע"ש) ואת"ל שהגיע לשם שמא לא נקב רק היה דחוי מעיקרא ונשקע לתוכו וכאשר סר המכריח שב אל מקומו ומטעם זה היה מקום להקל גם אם נראה איזה שקיעה במקום הזה דדמי לעובדא דבעל תפארת למשה שהתיר בזה ע"י בדיקה דחשיב ליה מקום ידוע ומה שהקשיתי עליו שם לא שייך כאן ואפשר לחלק בין בדיקת הריאה שהיא בדיקה חשובה ע"י נפוחה בפושרין משא"כ בדיקה זו למראית העין בלבד ואפשר דלא מהני ולקמן אבאר בזה: ועוד נלענ"ד לדון בדבר החדש דאפשר דנקב זה שנעשה ע"י עצם שיורד עפ"י מדת גדולו ונשקע בתוכו אינו פוסל בו וטעמא רבה איכא שהרי אמרן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה כו' ואמרינן עלה והוא דסביך בבשרא והנה דעת רש"י דעצם אינו סותם וכן דעת כמה פוסקים ואמנם דעת רגמ"ה ור"ת והרבה פוסקים להתיר אף בסבך בגרמא לבד והיכא דסביך בבשרא ובגרמא דעת רוב הפוסקים להתיר וכן פסק בשלחן ערוך ואף הרא"ש לא אסר אלא משום דסבירא ליה דבמקום העצם אינו מתדבק היטב והחולקים סוברים דמחמת דבוקו בבשר גם שבעצם מתדבק היטב ומכל שכן היכא שרוב בבשר דיש להתיר מהאי טעמא ומהב"ח מבואר דבכה"ג דאיכא רובא גם הרא"ש מתיר והנה יש בזה אריכות דברים בראשונים ואחרונים וקצרתי ועכ"פ מדברי כלם נלמד שמה שאין העצם מועיל להגן בעד הנקב