בית אפרים יורה דעה כו

שלא קלקלו כו' ע"ש וא"כ נראה להדיא דהא דאעפ"כ צריך בדיקה באיתא קמן היינו משום דאיכא חזקה לאיסור' וכדכתיבנ' והוא ברור לענ"ד (ואמנם בספרי שפת אמת סי' ל"ט ס"ק א' כתבתי שהרמב"ן והרשב"א מודים גבי רוב מא"ש דאינו מועט המצוי כמ"ש התוס' אך יותר מסתבר כדכתיבנא הכא וכן משמע מהר"ן שהבאתי) היוצא ממ"ש דמה שחששו בכל מקום למיעוט המצוי לבדוק לכתחלה אינו אלא במקום שהמציאות הוא ודאי טרפות משא"כ אם המציאות אינו רק גילוי מילתא שיש כאן ריעותא אבל מ"מ אינו טרפה ודאית רק הריעותא מחייבת לבדוק אחר טרפות הדרינן למלתא קמייתא שלא לחוש למיעוט וסמכינן ארובא דאזלינן בתרי' בכל דוכתי' אפילו היכא דאיכא לברורי כיון שהמיעוט המצוי אינו מתנגד ממש לרוב כשרות וממנו נקח לנ"ד כיון דרוב עכ"פ אין בהם ריעותא זו רק מיעוט המצוי שימצא הריעותא ומ"מ אכתי לא חזינין כהאי סימנא לאטרופי דאף אי משתכח ריעותא כזו מ"מ אינו מצוי שיהיה נקב בקרום שיהיה טרפה ואדרבה בלשון השאלה משמע דלאחר הבדיקה באותן שנמצא בהם גם הם לא היו בחלקו של טורף ונמצא המוח שלם א"כ פשיטא דאין כאן מיעוט מצוי להטריף לדחות הרוב מפניו אף את"ל דאי משתכח ריעותא כה"ג אין אנו בקיאין בבדיקת הקרום מ"מ בשביל זה אין לחשוב שמצוי לטרפו בשביל חסרון ידיעתינו וכיון דלא דמי לבדיקת הריאה ושאר מיעוט המצוי נראה דשפיר דמי לסמוך בזה ארובא להקל ובפרט כיון שאם באנו להחמיר לבדוק בגלגלת נצטרך להקל לסמוך על בדיקתינו ולפעמים לסמוך על פוסקים המצריכים שינקבו שניהם משום שעל הרוב יש הפ"מ ושעת הדחק ובכה"ג עדיף טפי לסמוך ארובא שלא לבדוק כלל וכמ"ש אא"ז רמ"א לענין הלעטת האווזות אע"ג דשכיח טפי מסרכת הריאה ומכ"ש כאן דעדיף למעבד הכי: עוד נלענ"ד לפי מ"ש הש"ך בכללי ס"ס דעת רוב הפוסקים דבס"ס אע"ג דאיכא לברורי א"צ לברר וכן פסק הרמ"א שם בסימן ח"י וסי' נ"ג בנשבר הגף אף דאפשר לברר על ידי בדיקת הריאה אין לחוש והש"ך שם כתב טעמא דבהפ"מ יש להקל אף בנשמט כיון דס"ס כי האי חשיב ס"ס דאפילו בדיקה א"צ וא"כ חסרון ידיעה אינו מזיק ע"ש וא"כ בנ"ד יש כאן ס"ס גמור חדא שמא בהמה זו מהרוב שאין בהגולגלת שלהם עוקצין כאלה ואת"ל שהוא מן מועט המצוי ויש שם עוקצין שמא לא ניקבו קרום של מוח וכיון דאיכא ס"ס א"צ בדיקה כלל ואין לחלק דשאני התם שא"צ לבדוק אחר גוף הטרפות דהיינו נקובת הריאה אבל מ"מ כיון שמיעוט המצוי שיהי' ריעותא צריך לבדוק אחר הריעותא ז"א דהדברים ק"ו דהא התם ריעותא ברורה לפנינו ומדינא צריך בדיקה ומחמת ס"ס מקילינין שלא להצריך בדיקה וח"ו בזה שיש ספק אם יש כאן ריעותא וגם אין ספק גמור דהא מדאורייתא אית לן למיזל בתר רובא רק מדרבנן חששו למיעוט המצוי ומשוו לי' כספיקא להצריך בדיקה וכיון דאיכא ס"ס לא אחמור רבנן דהא ודאי אפילו בדיקת הריאה שהיא מיעוט המצוי בודאי א"צ בדיקה מדאורייתא כמ"ש כל הפוסקים והכי מוכח מהך דפרה אדומה ועולה ושעיר המשתלח דלית בהו בדיקה כלל אפילו בריאה (וכמ"ש בחידושי הרשב"א חולין דף ט' שכתב שמהראי' מפרה ועולה ושעיר שמעינן דאעפ"י שלא נבדקה הריאה מעמידין אותה בחזקת כשרה כו' ע"ש) ועיין בריב"ש סי' קס"ג לענין בדיקת הריאה בקדשים ומעולה ושעיר איכא לדחויי כיון דבני שנה הם והיינו תוך שנתו וא"כ י"ל בגדיים וטלאים תוך שנתם ועגלים הרכים לא שכיח סרכא וא"כ אין כאן מיעוט המצוי אבל פרה שהיא בת שתי שנים ושריפתה כשהיא שלימה מבואר דמדאורייתא לא צריך בדיקה וא"ל דשאני התם דלא אפשר דז"א דאע"ג דהש"ס דחי לפלוגי בין אפשר ללא אפשר מ"מ באמת קי"ל דאין לחלק בכך ובכלל אחר רבים להטות בין איתא קמן ובין ליתא קמן ולא מפלגינין בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר וממילא דגם לענין מיעוט המצוי אין לחלק בכך ולומר דקדשים שאני כיון דלא אפשר. וגדולה מזו מצאתי בחידושי הרשב"א שם שכתב דאף לר"מ דחייש למיעוטא לא פליג כ"א בקטן וקטנה אבל בבדיקת טרפות לא ואע"ג דבחולין אפשר למבדק כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן דלחצאין לא שרא רחמנא ע"ש ולכאורה בש"ס משמע דלר"מ שפיר מחלקינן בין אפשר ללא אפשר (והתוספות שם כתבו דגם ר"מ לא חייש למיעוטא רק מדרבנן דאל"כ תקשי לי' מבשר תאוה אלא בדרבנן מחלק בין אפשר ללא אפשר וס"ד לומר הכי אף לרבנן אך מדברי הרשב"א משמע דלר"מ בעלמא הוי מדאורייתא) ונראה בדעת הרשב"א דס"ל בכוונת הש"ס דלענין טרפות דהוצרכה התורה להקל לענין קרבנות דלא אפשר ואזלינן בתר רובא גם בחולין הקילה משא"כ בדוכתי טובא שלא הקילה בה בלא אפשר א"כ אין לילך אחר הרוב כלל אבל אין כוונת הש"ס לחלק בדאורייתא בין אפשר ללא אפשר ודבריו צ"ע ומדברי עצמו שם אח"כ ומיהו בשאר טרפות כו' אלמא לרבנן אפילו היכא דאפשר אין בודקין וכן בדף י"ב כתב משמע מיהא דלרבנן דפליגי עלי' דר"מ כו' ע"ש מבואר דלא ברירא לי' הך מלתא אליבא דר"מ ועכ"פ לענין בדיקת מיעוט המצוי דעת הרשב"א וכל הפוסקים שאינו רק חומרא בעלמא מדרבנן ואם נאבד בלא בדיקה כשר ואפילו אבדו במזיד היה מותר או לאו משום קנסא דמה הועילו חכמים בתקנתן וא"כ פשיטא היכא דאיכא למימר דמעיקרא הכי אתקון דוקא היכא דליכא כ"א חד ספיקא משא"כ בשני ספיקות שפיר סמכינן ארובא ואס"ס ושרי בלא בדיקה ונראה דאף לפי מ"ש הש"ך מדברי הרשב"א גבי סרכא תלוי' דמשמע דצריך לברר אף בס"ס מ"מ היינו דוקא היכא שבלא הס"ס הוא איסור דאורייתא והספקות הם שקולים משא"כ בזה דאף בלא ס"ס אין כאן רק חיוב בדיקה מדרבנן שפיר מהני בזה הס"ס שא"צ לברר כלל ואמנם כבר כתבו האחרונים דהרשב"א בתה"א חזר בו ודעתו ג"כ דבכל ס"ס א"צ לברר וכלם הסכימו שא"צ לברר ועיין בשער המלך סוף ה' מקואות שאחר שהאריך בפרט הזה סיים שכן ראוי להורות שא"צ לברר וא"כ פשיטא דבנ"ד הדין דין אמת כמ"ש ולכאורה ממ"ש הר"ן בפרק א"ט בהא דהני תמרי דכדא לפי שהתלעה מצוי בהם חששו למיעוט המצוי כמו סרכות הריאה וכדאמרינן לא לישפי אינש כו' והא התם שאינו ידוע שיהיה יבחושין בשכר ואפילו היו שם יבחושין אינו נודע אם פרשו ואפ"ה כיון שהוא דבר המצוי חששו הכא נמי לא שנא כו' ע"ש ומשמע מזה דאפילו בשני ספיקות אמרינן הכי אבל באמת ז"א דהתם י"ל דשני הספיקות מצויין שההתלעה היא מצוי וגם מצוי הוא דכי שפי להו בצבתא יפרשו על גבי קשין ויפלו לתוכו משא"כ היכא שהספק השני' הוא ספק השקול ואמנם אפילו תימא דהך ספק שמא לא פירשו הוא ספק השקול מ"מ אין הנידון דומה דהתם אמרינן כיון דאתי למבדקי' ולסנן את השכר מחמת תולעים המצוין בו אין לו לעשות בענין שעדיין לא יצא מידי ספק איסור והר"ן לא מייתי התם אלא לראי' שההתלעה מצוי בהם והוא פשוט. ואין לומר דכה"ג לא חשיב ס"ס דשם ספק חד הוא שמא ניקב קרום של מוח או לא ז"א דהא אשכחן בכמה דוכתי' ס"ס כה"ג כגון ספק על וספק מחט בחלל הגוף וכיוצא בו בדוכתי' טובא וכבר עמד הפלתי בזה אבל העיקר בזה דשם שפיר כתבו התוס' דשם אונס חד הוא שאין כאן רק שני צדדי ספק או שהיה זנות ברצון או באונס ואף שיש שם אונס בפתוי קטנה מ"מ סוף סוף צד ההיתר מחמת שם אונס הוא וכמו שאין עושין ס"ס שמא בשדה מצאה ואנסה או שמא אונס שינה או נתעלפ' וכיוצא בו כיון דסוף סוף צד ההיתר מחמת שביאה זו היתה באונס וכשבאנו לאסור ג"כ אין אנו צריכין לצרף שני דברים לאיסור רק שאנו אומרים שהיה ברצון ויש בזה די לאסור כיון שע"כ היה תחתיו (והמעשה שנעשה ע"כ אין בה ספק שהרי ודאי נבעלה כיון שנאמן שפ"פ מצא) משא"כ אם כשאתה בא לאסור צריך לצרף שני דברים לומר שהיה שם דבר האוסר ועושה מעשה בנאסר ואסרו אין זה שם חד כיון דא"א לאסור אם לא בצירוף שני ענינים ואף שאם היינו מתחילין בספק שמא ניקב לא היה אפשר לומר אח"כ שמא לא היה כאן ריעותא ואין כאן ס"ס המתהפך מ"מ בזה לא