בית אפרים יורה דעה רל

לענין הוא עצמו דשרי אפילו לשמואל מהאי טעמא) והפוסקים לא הזכירו דברי התוספו' אלו ואפשר לפי שהם נגד דברי הירושלמי דתני אשה לא תעורר לויתה במועד ר"נ בשם ר' מנא אמר לויתה כמה דתימא העתידים עורר לויתן ומדברי הרמב"ם הלכות אבל והרמב"ן נראה דלא גרסי במועד וכן בערוך ערך לויתן לא גריס ליה אלא קאי גם כן אקודם הרגל ולשון זה משמע דאף היא עצמה אסורה לעורר הספד על בעלה וצ"ע) ועוד נלענ"ד דהכי מוכחא מלתא דבתוך שלשים למיתה תליא מלתא דבאמת יש לעיין בהא דאמר שמואל שאין משתכח עד אחר שלשים יום ובברכות דף נ"ח אמר רב שאין המת משתכח מן הלב עד אחר י"ב חודש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ועיין בפירש רש"י שם ובציון הש"ס להגאון מהר"י ברלין ז"ל נראה שהרגיש בזה ולא כתב יישוב לדבר ופשיטא דלא מסתבר דרב ושמואל פליגי בהא ועוד דאם כן יהיה מן ההכרח לפסוק כרב גם בהא דהספד בחנם מותר כיון דלפי דברי רב בברכות אין מקום לטעמא דשמואל דא"כ לעולם יהיה אסור להספיד או להפך שלעולם יהיה מותר דגם שמת קודם שלשים לרגל המרירות בלבו ואין תוספות מחמת ההספד. ונראה דא"ש דודאי כ"ע מודו דאין משתכח עד אחר י"ב חודש ולכן נוהגים על אביו ואמו אבילות י"ב חודש רק שמואל בא לומר דאותו התעוררת אבילות הבא מחמת ההספד אין משתכח ממנו עד אחר שלשים יום: והשתא תיקשי לפי סברת הראב"ד דמ"ש ישן מחדש דאי משום החדש המרירות כבר בלבו גם בישן המרירות בלבו שהרי אינו משתכח עד אחר י"ב חודש וא"כ נימא שאין תוספות בשביל ההספד וצריך לדחוק ולחלק דתוך שלשים המרירות ביותר משא"כ אחר שלשים אף שאינו משתכח מ"מ ליכא מרירות כולי האי ומתוסף ע"י ההספד (ובזה יש מקום טפי בנוסחא שלפנינו ברא"ש המרירות כבד הוא כו' הות כו') אך זה דחיק דהא רב ושמואל תרווייהו חד לישנא אמרי שאין משתכח כו' אך לפי מ"ש בפירוש סברת הראב"ד החילוק מרווח טפי לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ן דכל שלשים שעת הספד הוא כיון שמספידין לגדולים וחשובי' והלכך תוך שלשי' למיתתו שהמרירות כבר הוא בלבו והוא עת ספוד נמצא שאין ההספד מחדש לו זכרון אבילות וכאשר יתמו ימי בכי אבל השלשים יום ושוב אין להספידו מעתה יוצא מלבו זכרון האבל ע"י ההספד עם אבילות של השלשים כאחד משא"כ אם מספידו לאחר שלשים שכבר עבר עונת ההספד דבר חדש הוא אצלו ומעורר לו אבילות ע"י ההספד כיום המיתה ואין יוצא מלבו עד אחר שלשים יום ומ"ש הרמב"ן מהך דרבי דאמר לא עדיפנא ממשה כו' אע"ג דהתם ספדוהו עד י"ב חדש וכן אמרינן שאול עברו. עליו י"ב חודש כו' מ"מ עיקר עונת ההספד הוא אף לגדולים וחשובים רק בתוך שלשים ותו לא: ואפשר לומר דגם הרמב"ם שכתב בהלכות אבל בד"א במת ישן אבל אם מת תוך שלשים יום סמוך לחג מעוררת מ"ש במת ישן הדברים כפשטן שבעת ההספד כבר נתיישן ועברו עליו י"ב חודש ומ"ש אבל אם מת תוך שלשים סמוך לחג לאו לדיוקי דאם מת קודם שלשים לחג אע"פ שהוא תוך שלשים למיתתו ישן מיקרי אלא לרבותא קמ"ל דאע"פ שגם מיתתו היה תוך שלשים לחג וא"כ ס"ד דבכה"ג ההספד יש בו תוספ' מרירות ומחמת זה יזכור ימי האבל בימי השמחה קמ"ל כיון דבשעת ההספד כבר המרירות בלבו אינו מוסיף מחמת ההספד וה"ה היכא שברגל כבר כלו השלשים יום ועיקר הכל תלוי בשלשים של שעת מיתה: ומלשון רש"י ז"ל נ"ל שיש לו בזה שיטה אחרת שכתב לא יעורר על מתו אם מת לו מת חודש או ב' חדשים קודם המועד כו' לא יספידנו שאם מת לו תוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן כו' מבואר דמפרש דלא יעורר היינו במת ישן ולא יספידנו היינו מת חדש ואע"פ שכתבתי לעיל שי"ל לפי דנקט רש"י מלתא דרב שהאיר בשכר ממילא דאין חילוק בין חדש לישן מ"מ האמת יורה דרכו דרש"י ס"ל שזהו החילוק בין ערעור להספד וכן מבואר ממ"ש רש"י לפי שאין המת משתכח כו' כלומר כיון דמת אינו משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי לאספודי ברגל דעדיין לא שכחו עכ"ל ור"ל דגזרה הוא שגזרו חכמים דאי שרית ליה למספד מת חדש קודם לרגל יש לחוש שמא יספידנו ברגל ג"כ כיון שהרגל הוא תוך ל' ועדיין לא שכחו ובהא דלא יעורר דהינו מת שמת לו, חודש או חדשים מ"מ אסור הוא כיון שהספדן חוזר על קרוביו ומעורר לבם יש לחוש שיהיו מי שלבו דוה עליו ואתי לאספודי במועד (ועיין ברש"י ד"ה ובכין עמיה הכי אסור למימר במועד והיינו לא יעורר על מתו ותיבת במועד הוא תמוה שהרי רש"י, כתב במשנה דל' יום אתרווייהו קאי וכן נראה ממ"ש בש"ס באותה שעה אמרו לא יעורר כו' ואפשר שט"ס הוא תיבת במועד או לאו דוקא קאמ' ור"ל לענין הלכות מועד אך רבינו ירוחם בשם הראב"ד וה"נ פירשו הך לא יעורר היינו במועד, וצ"ע) ורש"י כ"כ ע"פ דברי הש"ס שלנו אמר רב כדהדר ספדנא כו' ואמנם בירושלמי איתא איזו עירור מזכירו בין המתים כו' והביאו הרא"ש ונראה שמזה למד הטור מ"ש אפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה כו' אסור להספיד עמו על המת שלפני ל' יום כו' נראה דמפרש דהיינו מזכירו בין המתים שרוצה להספיד על מת חדש ורוצה להספיד זה עמו ולפי"ז צ"ל דמתני' זו ואצ"ל זו קאמרי דאף להזכירו. בין המתים אסור ואצ"ל לעשות לו הספד בפ"ע ולפי"ז י"ל דהא דבש"ס דילן אמר רב כדהדר ספדנא כו' לשיטתו אזיל דס"ל הטעם משום שהוא בשכר וא"כ אין חיזוק בין חדש לישן לפי דעת הראב"ד ודעמי' וא"כ א"א לפרש שמזכירו בין המתים שהרי לדידיה אין שום מת שיהא מותר להספידו בשכר סמוך לרגל ולכן מפרש בדהדר ספדנא משא"כ הירושלמי דמחלק בין חדש לישן שפיר י"ל דעירור היינו שמזכירו בין המתים שמותר להספיד עליהם לפי שהם חדשים ועיין בתוספתא דיבמות והובא בפוסקי' אפי' שמע ממקוננות מזכירו בין המתים אין לך עבות גדולה מזו ובאמת שצ"ע לפרש המשנה בדרך זו ואצ"ל זו ואפשר לפרש לפי מ"ש הב"י דמה שנוהגין בזמן הזה שבתשלום השנה סופדין את המת ומזכירים ומזכירים את נשמתו אף לדברי שמואל שרי כו' א"כ י"ל דבכה"ג מיירי דקאמר מזכירו בין המתים ולא זו אף זו קאמר דלא מיבעי' אם מזכירו בין המתים שכבר מתו שזה עושה רושם בלבו ביותר אלא אפילו לעשות לו הספד בפ"ע נמי אסור ולפירוש הראב"ד והנ"י א"ש בפשיטו' דהך לא יעורר אמת לו מת במועד קאי וצ"ע: ודאתאן עלה בשיטת רש"י עכ"פ מבואר מדבריו דס"ל דהלכתא כרב מדכתב בפשיטות בפירש המשנה ולא ישכור ספדין וכן מבואר דעת הרי"ץ גיאות לפסוק כרב כמ"ש הרמב"ן והרא"ש בשמו וכן הוא דעת הרי"ף וכל פוסקי הלכות כמ"ש הרמב"ן בשמם ודעת בה"ג נראה ג"כ כהרי"ץ גיאות להתיר בזה"ז לגמרי שהשמיט משנה זו מהלכותיו וכ"כ התוספות דהלכה כרב באיסורי וכ"כ בפיסקי התוספות שם וכ"כ באגודה דז"ל פי' ר"י הלכתא כרב באיסורי ובחנם מותר בירושלמי בד"א במת ישן אבל בחדש שמת תוך ל' יום למועד מותר דבלא"ה יתורא הוא עכ"ל ונראה שהוא ט"ס וצ"ל דבלא"ה זכור הוא והעתיק זה מל' המרדכי ע"ש וארכביה אתרי ריכשי דדברי המרדכי בזה הם אמורים אליבא דשמואל דמשום זכרון צער המת במועד הוא ואף שהרמב"ן כתב גם אליבא דרב להתיר בחדש לאו מה"ט אתי עלה רק מטעמ' אחרינ' וכמבואר לעיל וצ"ע והרמב"ן ג"כ פוסק כרב ודחה ראיית הראב"ד מהירושלמי וכן דעת הרשב"א כמ"ש ה"ה בשמו וכבר כתבתי שמבואר מדברי הרמב"ן דאף מי שפוסק כשמואל מתיר בתוך ל' יום למיתתו אע"פ שיכלו הל' יום קודם בא הרגל ואפשר שכן ג"כ דעת הראב"ד והרא"ש וכדמשמע בנ"י וקצת יש להביא ראיה לדבר דלדבריהם